כואב בלעדיה – פרק 2

היו בפנימייה 30 ילדים. כולם בני נוער. בני 12-18. אני בן 14.

לבשתי את החולצה האפורה הארוכה האחידה של הבנים, ותפסתי את התיק שלי.
הלכתי לעבר חדר הלימוד.

כולם כבר היו בפנים. הלכתי לעבר השולחן האחורי.

בראד שם רגל מתחתיי והפיל אותי לרצפה. חרקתי את שיניי וקמתי בלי לומר מילה לעברו. הוא צחק עליי והצביע עליי באצבעו. כול השאר התחילו גם בצחוק מתגלגל.

הרגשתי את לחיי מתאדמים אבל לא אמרתי כלום והמשכתי ללכת למושבי.

המורה והמנהל נכנסו לכיתה, שניהם עם הבעה קשוחה על פניהם. "כפי שחלקכם בוודאי יודעים",המנהל אמר, חפץ נגנב מהחדר שלי ואני פה על מנת לגלות מי עשה את זה", הוא הסביר, "תושיטו לי את הילקוטים שלכם."

הוא עבר שולחן,שולחן תיק אחר תיק על מנת לגלות מי הגנב. לבסוף הוא הגיע אלי. הושטתי לו את התיק שלי בלי חשש.

הרי לא גנבתי כלום, ממה יש לי לפחד?

הוא פשפש בתיק שלי ושלף משם טאבלט שחור. הוא החזיק אותו לפני עיניו ובחן אותו.

אף פעם בחיים לא ראיתי את הטאבלט הזה!

ראיתי את אוליביה מגחכת אלי ברשעות וידעתי שהיא גנבה אותו ושמה אותו בתיק שלי כדי שיחשבו שאני גנבתי את זה.

הפנים של המנהל התמלאו בכעס. הוא פנה אליי בזעם וקרא בקול, "אתה!"

התכווצתי במקומי. המנהל לקח נשימה עמוקה ותפס בזרועי מושך אותי אחריו. "בוא למשרד שלי!"

תפסתי את התיק שלי והלכתי אחריו. יצאתי למסדרון ולבסוף נכנסתי לחדר שלו. הוא הושיב אותי על כיסא. "אז אתה מוכן להסביר לי למה גנבת את זה?!" ,הוא צעק עליי.

בלעתי קצת רוק,ואמרתי בשקט. "אני לא גנבתי את זה. בחיים לא ראיתי את הטאבלט הזה". קיוותי שהוא יאמין לי אבל פניו התמלאו בזעם חדש.

"אתה יודע מה? נמאס לי מהתירוצים שלך! אתה מגורש! תסתלק מהפנימייה שלי!",הוא צרח עליי כשהלב שלי נפל לתחתונים.

פחד חלחל בי. קמתי ומצמצתי דמעות מעיניי. "אבל אין לי לאן ללכת!".

המנהל קם גם הוא וסטר לי על הפנים. חזק. האוזניים שלי צלצלו וריאתיי התערפלה לרגע.

"זה לא הבעיה שלי! תסתלק מכאן". הוא צעק עליי.

דמעות מילאו את עיניי כשהמנהל תפס את זרועי ומשך אותי אל כיוון היציאה. הוא השליך אותי כאילו אני שקית של זבל ממדרגות הכניסה.

נפלתי על הגב שלי. המנהל השליך את התיק שלי אחריי והוא נחת על בטני בחבטה.

ואז הוא צעק עליי בפעם האחרונה,"ואל תחזור לכאן!", לפני שהוא נכנס וסגר את הדלתות.

הרמתי את הגוף שלי מהמדרכה. דמעות מילאו את עיניי. חייתי כאן כול החיים שלי. לא ידעתי איך להסתדר לבד בלי כסף ואוכל.

רציתי להתכווץ באיזה פינה ולהתחיל לבכות אבל השארתי את הדמעות בפנים. זה לא יעזור לי עכשיו.

אני צריך להיפרד מאליסיה לפני שאני יעזוב, חשבתי, המחשבה על להתרחק מאליסיה, להתרחק מהחברה היחידה שלי, הכאיבה לי. אבל אין לי למה להישאר כאן, אני חייב לעזוב.

הלכתי למקום היחיד שאהבתי. הפארק. התיישבתי על אחד הספסלים אחרי שהסטתי את השלג משם.

שלפתי את בלוק הציור שאליסיה נתנה לי והתחלתי לשרטט קוים עדינים שהתחברו לפנים העדינות של אליסיה.

בציור שלי היא צחקה ונראתה נטולת דאגות. השיער הכתום שלה התנפנף ברוח והעיניים הירוקות שלה נראו עמוקות כמו האוקיינוס.

הסתכלתי על הציור שלי ואז רצתי לכיוון ביתה של אליסיה.

הסתכלתי אל חלונה מהקרקע ואז התחלתי לטפס עד לחדרה.

היא היתה שם משרטטת משהו במחברת כחולה. השיער שלה היה פזור ועיניה רפרפו במהירות על דף המחברת.

"היי,אליסיה", לחשתי במטרה להעיר את תשומת ליבה. היא קפצה בהפתעה ואז פגשה בעיניי. מבטה התרככך.

"ראיין!, הפחדת אותי!",היא אמרה."מה אתה עושה כאן?",היא שאלה אותי.

השפלתי את מבטי לרגליי."באתי להיפרד",אמרתי לה בעצב.

עיניה התרחבו. "אתה עוזב?",היא שאלה בחוסר הבנה. הסתכלתי עליה.

"האמת היא שזרקו אותי",שפשפתי את צווארי במבוכה.

היא הסתכלה עליי ברחמיים, "יש לך לאן ללכת?",השפלתי את מבטי. "לא".

"יש לך כסף?",היא שאלה בדאגה. מבטי נשאר על הרצפה.

"אוכל?", היא ניסתה שוב. "שום דבר", אמרתי לה.

"אוקי", היא אמרה לי. היא קפצה מהמיטה שלה ותפסה את הארנק הוורוד שלה. היא שלפה משם 5 שטרות של 20$. עיניי התרחבו.

היא הושיטה את השטרות לעברי. אבל התרחקתי בצעד. "אני לא לוקח את הכסף שלך", אמרתי לה.

"בבקשה?", היא אמרה לי. "זה יגרום לי להרגיש יותר טוב", היא חייכה אליי חיוך שובב. היא יודעת שאני לא יכול לסרב לה .

הנהנתי ותפסתי את השטרות. תחבתי אותם בתיק שלי. התקרבתי אליה ועטפתי אותה בחיבוק. הרגשתי את דמעות שלה נספגות בחולצה שלי.

"אני אתגעגע אלייך", אמרתי לה בכנות. "גם אני אליך", היא אמרה לי, "אתה החבר הכי טוב שלי",היא לחשה לי.

התנתקתי ממנה והתקרבתי שוב לחלון דמעות זלגו על לחייה אבל היא חייכה אליי חיוך עצוב. "להתראות", היא אמרה בקול שבור. "להתראות".

טיפסתי בחזרה למטה והסתכלתי על אלסיה בפעם האחרונה.

פניתי והתחלתי לרוץ כשהרגשתי דמעות חמות שוטפות את לחיי.

"להתראות."