ירח של מלחמה פרק 15

"שוב פעם אנחנו מתחילים עם העניין המטומטם עד להחריד הזה?" שאלתי פותחת את דלת חדרם בתנופה ומאירה את האור שהקים אותם משנתם.
כן,אני בטוחה שזה היה בגלל האור.
"מה דחוף כל כך ארטי?" אבא שאל והתרומם ממיטתו עובר לישיבה.
"שומר ראש? באמת? ועוד הוא? אתה רוצה לשלם עוד פעם מחיר מלא על שולחן?" שאלתי אותו מתחננת והפרה שלידו קמה במבט מעוצבן על פניה.
"את חתיכת ילדה מפונקת. העניין הזה יכל לחכות לבוקר!" היא קראה וכיבתה בחזרה את האור בעזרת המתג שלידה.
"לכי תאכלי קש רגזני. לא יזיק קצת ירוקים לסנטר הכפול שלך" קראתי לה ואבא מיהר לקום ממיטתו ולצאת איתי לפני שהיא תקום בשנית.
"מה הבעיה מתוקה?" הוא שאל ברוגע כשסגר מאחוריו את הדלת בדממה.
"למה אריאן חזר להיות ה-'שומר ראש' שלי?" שאלתי הוגה את שתי המילים שהיוו כנושא המרכזי בהגזמה.
"כי אמא שלך ואני חשבנו שזה רעיון מצויין עכשיו,כשהוא וקליאו נפרדו ואת נכנסת למערכת יחסים חדשה"
מה? הוא וקליאו נפרדו? אז בגלל זה היא רצתה לרצוח אותי? היא בטח חשבה שזה בגללי
לעזאזל עם האופי הכובש שלי.
"אין מערכת יחסים חדשה. הוא בן דוד שלו. איזה מין בן אדם יסתיר ממני כזה פרט חשוב?!" שאלתי אותו בהבעה מזועזעת והוא רק גיחך אליי.
"למה אתה מגחך?" שאלתי לא מבינה והוא הניח את ידו על כתפי.
מוביל אותי אל גרם המדרגות.
"עדיף שנדבר מחר. לכי לישון קצת." אמר וסימן לי לרדת במדרגות.
"רעיון טוב אבא אבל החדר שלי הוא בהמשך" עניתי לו מצביעה על המסדרון.
"כן..דוד שלך בא לבקר. הוא ישן בחדר שלך." אמר ופי נפער בהלם.
"אתה צוחק עליי." מלמלתי והדלת שנפתחה גרמה לשנינו לסובב מבט.
"תהני על הספה פרייארית" אריאן אמר וגיחך בזלזול כשהתקדם בעצלנות אל המטבח.
"כן אבא. אחלה בחירה" אמרתי לו וירדתי במדרגות בכעס.
"שינה ערבה מתוקה" הוא קרא מאחוריי ויכולתי לשמוע את החיוך המשועשע שלו בקולו.
"ד"ש לעגלה" קראתי לו והתקדמתי אל הארון שבו כל השמיכות והכריות לאורחים נמצאים.

"יופי. אני יכולה להפוך אותם לסנאי אם אני רוצה אבל לא..הם יתנו לי לישון על הספה כמו אורחת סוג ז'."
מלמלתי לעצמי בכעס מוציאה בכוח שמיכת צמר וכמה כריות כפיצוי על עוגמת הנפש.
הסתובבתי אל הספה העצומה בצורת ח' וקיפצתי עליה בחינניות.
מסדרת את הכריות שירפדו את ראשי ומתכסה בשמיכה עד שכיסתה את סנטרי.
שוקעת לאט ובטוח אל תוך שינה עמוקה שהביאה שלווה על גופי המתרפה.
החלתי לחלום על היער.
על הקרחת שבה בן ואני היינו.
שכבתי שם,מסתכלת על הכוכבים שמעליי.
זה היה לילה מדהים ביופיו.
אילו רק יכולתי לחלום זאת תמיד.
זרד שנשבר גרם לשרירי להתכווץ.
ניסיתי לקום על רגליי אך ללא הצלחה.
הן החלו מתפתלות על האדמה,ידיי חופנות אותה בפחד.
עיניי לא מצליחות להפקח וגבי דבוק אל הקרקע.
הרגשתי כמו חיה חסרת ישע שנלכדה ברשת לא נראית.
יודעת מה יהיה גורלה אך לא מוותרת.
הרגשתי משב רוח חמים,ניגוד למזג האוויר הקריר.
הוא עבר מצלעותיי,אל מחשופי,מלטף אותי עד שהגיע לצווארי.
לפתע הפחד התחלף בתשוקה,החשש השתנה לציפייה.
הוא נשכב מעליי,רגלו מפשקת את רגליי,ידו מלטפת את רקתי.
מרגישה את עיניו היוקדות נעוצות בי.
מה קורה פה?
מנסה לפקוח את עיניי בניסיון נואש אחרון לפני שאני מתמכרת למגעו.
מי שהוא לא יהיה.
ידי זזו,רוצות להרגיש אותו,לגעת בו.
הן נתקלות בכוחו ממסמר אותן למקומן.
הבל פיו על שפתיי.
נשימות מואצות שגורמות לי להתקרב.
הוא מתרחק,מתלבט עדיין אם לתת לי את העונג.
אני רוצה את זה.
רוצה כל כך.
תפקחי אותן,אני שומעת אותו לוחש לי בקול צרוד,אפל.
אני מותחת את צווארי אל שפתיו. רוצה להרגיש אותן אם לא לטעום.
אך לפני שזה קורה ההרגשה נעלמת.
אני נשארת לבד ומלאת אכזבה.
פוקחת את עיניי בעפעפיים כבדות הייתי שוב ביער.
צופה בכוכבים הולכים ונעלמים. מפנים מקום ללילה קר וכבד.
"בוקר!" פולי צעק וגרם לי ליפול מהספה בבהלה.
"פאק! פולי!" קראתי לו וקמתי מהרצפה בתנופה מהירה.
שיט.
כאב ראש של הבוקר.
"בוקר טוב" פולי אמר מחייך.
אוי,חבל לי על החיוך היפה הזה.
נו,טוב…
"בן ואני נפרדנו. מתי חשבת לספר לי שהוא הבן דוד של המפלצת?" שאלתי אותו מחזיקה בראשי בכאב.
"הוא סיפר לי על הסצנה שעשית לו. למה את כזאת טיפשה?" שאל ושילב את ידיו.
"תצא איתו אתה אם אתה רוצה" אמרתי לו ועשיתי את דרכי את החדר שלי.
תופסת בשמיכה מעל ראשי ונתקלת בחיוכים מצד חבריי האלים.
"מה מצחיק?" שאלתי בעיניים עצומות.
אם לא אוכל לישון בשכיבה,אשן בהליכה.
"כלום כלום." שמעתי את קולה של אווה.
"תתעסקו בעניינים שלכם אנשים!" קראתי והמשכתי לעשות את דרכי בעיוורון.
"תפתחי את העיניים" קולו של אריאן היה קשוח.
"מה אתה רוצה?" שאלתי עושה כרצונו.
"את חוזרת לגור אצלי" אמר בכעס ולאחר סקירה קצרה מצידו,עקף אותי כאילו הייתי אוויר.
"היי" תפסתי בפרק ידו.
"תפסיק להיות רגזני כל הזמן" ביקשתי ממנו והסתכלתי בעיניו.
היה שם משהו אחר. לא כעס.
"הכל טוב?" שאלתי מנסה להבין מה עובר עליו.
"תארזי את התיק שלך. אני אחכה בחוץ"