ירח של מלחמה פרק 12

"אני מבין שאת הסיבה שהוא עצבני" פולי אמר מחייך בשעשוע כשנכנס למטבח בקלילות.
"די די אני אתחיל להסמיק" עניתי לו בציניות והגנבתי מבט קטן אל המרפסת,שם עמד עם החברה שלו.
"היא נראית טוב אה?" פולי שאל ואימת את חששותיי כשהבין במה אני מרוכזת.
בת אלף.
"כן" הסכמתי קצרות והשפלתי את מבטי אל הכריך שהעסיק את ידי.
"אבל לא טוב כמוך סיס" אמר בלחישה שהייתה אמורה להטיב עם הרגשתי.
"תעשה לי טובה פולי,אפילו אני לא מאמינה לשקר הזה" עניתי לו בחצי חיוך של נחמה.
לפחות זה.
"אל תאמיני. אני מכיר מישהו אחר שמעוניין בך" אמר ומבטי הורם אליו בחדות.
חיוכו המשועשע מפציע על שפתיו.
"שוב פעם שילמת למישהו שיצא איתי?" שאלתי בחשדנות וצחוקו המתגלגל ענה על תשובתי.
"קדימה אחותי זה קרה רק פעם אחת וגם אז זה היה בשביל שלא תלכי לבד לנשף." הגן על עצמו ואילו אני רק חייכתי בשעשוע.
"הוא מישש אותי" הזכרתי לו ואילו מבטו נהפך לא מאמין.
"הוא ליווה אותך החוצה!" קרא וכעת היה תורי לצחוק.
"טוב,בחזרה להווה,מה דעתך שאסדר בינך לבין הבחור המסתורי פגישה?" שאל ואני הנחתי את פרוסת הלחם על השכבה האחרונה של הסנדוויץ' המושקע.
"מי זה?" שאלתי אותו נועצת את שיניי בכריך.
"סמכי עליי. הוא לגמרי הטיפוס שלך" אמר ועיני הצטמצמו לחריצים חשדניים.
טוב,מה יש לי להפסיד?
אני אקח את הפיגיון למקרה שזו תהיה עוד אחת מהמתיחות של פולי וחבריו החדשים.
זה יכול להשכיח ממני את ההשפלה של אתמול,לא?
"אוקיי" עניתי לו ומבטו נהפך המום.
"רציני? את מסכימה?" שאל ולפני שהספקתי לפתוח את פי בשביל להזהיר אותו הוא קפץ עליי בחיבוק.
"לא תתחרטי! אפילו אמא הייתה בעניין!" קרא והסתכלתי עליו בזעזוע.
לפני שהספקתי בכלל להתחיל לחקור אותו על זהות הבן אדם הוא ברח מהמטבח באושר.
"יחסית לנערה שכמעט נאנסה את מתגברת די מהר" שמעתי את קולו של אריאן ולבי צנח בתוכי.
לא נותנת לו לראות את השינוי שגרם במצב הרוח שלי הסתובבתי אליו במבט אדיש.
"לא נאנסתי." קבעתי מסתכלת היישר אל עיניו שאיבדו את הניצוץ השובב שבהן.
"אני חושבת שאתם צריכים לדבר ביחידות." הבחורה שעמדה לידו הציעה והחלה להתרחק ממנו.
ידו תפסה בידה ומשכה אותה חזרה לצידו.
"מי את בכלל?" שאלתי במבט מבולבל כעת לחלוטין.
"אני קליאו. נעים להכיר אותך ארטי,שמעתי רבות עלייך" מציגה את עצמה בהתלהבות מרוסנת היא הושיטה את ידה,מחכה שאלחץ אותה.
"אוקיי" עניתי לה לוחצת את ידה בעדינות.
"את..בת תמותה?" שאלתי אותה בזהירות והיא חייכה בחום.
"אני מוזה" אמרה ואני הנהנתי כמעמידה פנים שאני יודעת על מה היא מדברת.
"בטח..מוזה.." אמרתי ואריאן גיחך ברשעות.
"אין לך מושג על מה היא מדברת אה?" שאל ואני הזעפתי אליו פנים.
"זה בסדר. ישנם תשעה מוזות,כולן תחת חסותו של זאוס,אביך. אני ממונה על ההיסטוריה והשירה" הסבירה בחיוך.
"אז..אתה יוצא עם מורה להיסטוריה" אמרתי לאריאן ולפי הלסת שהתהדקה והחיוך שנמחק ידעתי שהצלחתי לעורר את כעסו שוב.
מחניקה בקושי את החיוך שאיים לפצוע על פניי החזרתי את מבטי אל קליאו,הבימבו ההיסטורית.
"רגע…אם את תחת חסותו של אבא שלי,למה הוא שונא אותך?" שאלתי אותה ולפי מבטה ידעתי שלחצתי על אזור רגיש.
"זה..מסובך" אמרה מנסה להתחמק מתשובה מספקת.
"יש לי זמן.." האצתי בה ואריאן התקדם צעד אחד קדימה.
"אין לך דייט להתכונן אליו?" שאל ואני חייכתי בחמידות.
"החלטתי שאני אלך על המראה הטבעי" עניתי לו בהרף עין וחזרתי להסתכל על קליאו.
החלקים לאט לאט מתחברים והתמונה נהיית יותר ברורה.
"אהה" קראתי בהבנה וצחקוק נפלט ממני,"זה בגלל שאת מזדיינת איתו" אמרתי וידעתי שאני מסתכנת בחניקה עכשיו.
"אה…" גמגמה כאשר הסומק השתלט על פניה.
"לפחות היא מקבלת את הדבר האמיתי. במה הסתפקת? יצור שהתחזה אליי ואת בטיפשותך האמנת לו?" שאל אותי מקרב את שפתיו אל אוזני בלחישה.
"אתה צודק." עניתי לו מנסה שלא להראות את המבוכה מהאמת שהטיח בי הרגע.
"ברשותכם,אני אלך להתכונן לדייט שלי" אמרתי להם והסתובבתי אל היציאה מהמטבח.
"חשבתי שאת הולכת על מראה הטבעי" קרא לי ואני נעצרתי בפתח,"התחרטתי" עניתי לו במבט קצר ועשיתי את דרכי אל גרם המדרגות המוביל לחדרי.

"ארטי!" שמעתי את קולו של פולי בעמעום כאשר עשה את דרכו אל חדרי.
פותח את הדלת בתנופה הוא הסתכל עליי בחיוך שבע רצון.
"איך?" שאלתי מסתכלת עליו דרך המראה שהוצבה ליד מיטתי.
"וואו" אמר ואני צחקתי.
מודה,חשבתי די הרבה על מה כדי לי ללבוש.
פולי לא אמר לי לאן הולכים או מי יהיה הדייט שלי..פאק. יש לי דייט!
לא היה לי דייט מגיל…8.
וגם אז הוא לא ידע על זה.
לבשתי את הג'ינס השחור עם הקרעים שמדי פעם חשפו את עורי כשהלכתי או ישבתי.
חולצת שיפון לבנה ומעיל עור שחור מעליה,בכל זאת היה קריר בחוץ והנחתי שהפגישה לא תהיה בבית.
מגף שהגיע לקרסולי והגביה אותי בעשרה סנטימטרים נוספים השלים את המראה.
השיער שתמיד נאסף אל קודקוד ראשי כעת התפזר ונתן מסגרת לפניי.
"אז אתה מוכן לומר לי מי זה ולתת לי את האפשרות להתחרט?" שאלתי אותו מרגישה את הלב שלי עומד לצאת מחזי.
איך מתנהגים בדייט לעזאזל?
רק שאני לא אעשה פדיחות..
"בואי,הוא בדרך לכאן" אמר ותפס בידי אל מחוץ לחדר.
"פולי אני ארצח אותך" לחשתי לו ואילו הוא צחק כשמשך אותי בגרם המדרגות.
"ארטי" אמא קראה בהלם והסתירה את פיה בידיה.
"את מהממת!" אמרה ורצה אליי בידיים מושטות הצידה.
"אתם תהיו זוג כל כך יפה" אמרה ואילו אני צחקקתי בעצבנות כשעטפה אותי בזרועותיה בחוזקה.
"תירגעי אמא,אל תפתחי אשליות" ביקשתי ממנה ומבטי פנה אל אבא שישב בריכוז על אחת הספות.
משתחררת מאמי התקדמתי אליו בעצלנות.
"אל תתלהב זאק,אני עדיין אותה ילדה עצבנית מלפני חודש" אמרתי לו והוא רק צחק וקם ממקומו.
"אם תבטיחי לא לדקור אותי,אשמח לחבק אותך" ביקש ואני הרהרתי בבקשתו לכמה רגעים.
"יש לך חמש שניות" אמרתי לו וידיו נפרסו ואספו אותי אליו בחום.
"3..2..1.." הזכרתי לו והוא התרחק ממני במהירות.
פעמון הדלת צלצל ופולי כאילו קם מחלום בהקיץ מיהר לפתוח את הדלת.
לבי נעצר ובהלה השתלטה עליי,משגרת מבט מבוהל אל הדלת נשימתי נעצרה.
"התחרטתי." אמרתי וידה של אמא תפסה בזרועי.
"תרגעי…זה רק דייט" הרגיעה אותי כשניסיתי להזכר איך נושמים.
"שאני מאוד רוצה שיצליח…" המשיכה במלמול שלא היה מספיק דיסקרטי.
"אוקיי אוקיי" אמרה והתרחקה ממני כשראתה את המבט שעל פניי.
"מה זה עושה אצלך?" שאלה בכעס ולפני שיכולתי להגיב,תפסה את הפגיון המושחז..
"הגנה עצמית?" שאלתי אותה ומבטה היה מלא זעם.
"מו-חרם!" קראה ואני גלגלתי את עיניי,"תיזהרי ממני גברת צעירה" אמרה בטון מזהיר.
"קראת פעם את 'אילוף הסוררת' של שייקספיר?" שאלתי את אבא ברמיזה עבה שגורמת לאמא לתת לי צביטה קטנה בזרועי.
"שנחכה עוד הרבה?" פולי שאל משועשע ומבטי שלושתינו התיישרו אל כיוון הדלת הפתוחה לרווחה ובה עמד נער בגילי.
לסתי נשמטה והרגשתי הבן אדם הכי שטחי בעולם באותו רגע.
הבחור הצליח לגרום לבנות לגמגם במבוכה אני בטוחה.
"היי" אמר בחיוך והרגשתי את לחיי עולות בלהבות כשהבנתי שחיוך זה כוון אליי.
"ארטי זה בן,בן זאת ארטי" אמר פולי והחווה בידו אליי.
"כנס" הזמין אותו פנימה וסגר מאחוריו את הדלת.
"אין פרחים?" אווה שאלה ונעמדה לידי בשילוב ידיים ומבט ביקורתי.
"עדיף ככה. היא הייתה לוקחת מספריים וגוזרת אותם" אמא אמרה ואווה העבירה את מבטה בינה לביני.
"באמת?" שאלה בצל של שעשוע.
"מה אתה עושה כאן?" קולו של אריאן נשמע וגרם לכולנו לסובב מבט אליו.
"היא פשוט לא עוזבת אותו.." מלמלתי כשדמותה של קליאו הייתה כרוכה סביב ידו.
"היי אריאן,הרבה זמן לא נפגשנו…" אמר לו בחיוך מלא ביטחון.
"אתם..מכירים?" שאלתי מעבירה את מבטי בינהם.
"תענה על השאלה" אריאן אמר והקיף את הסלון עד שנעמד מולו.
"אתה מוכן לזוז?" שאלתי אותו בעצבים,"אתה מסתיר לי את הדייט שלי" המשכתי ומבטו הסתובב אליי באחת.
"את..יוצאת איתו?" חיוך קטן הופיע בקצה שפתיו.
"כן!" עניתי בגאווה והצחוק שבא לאחר מכן גרם לי לפקפק בתשובתי.
"מישהו יודע למה הוא צוחק?" שאלתי מעבירה את מבטי בין כולם.
לחישה קטנה מאמא ומבטי נהפך מופתע.
"אני יוצאת לדייט עם קופידון?" שאלתי במבט אדיש.
"זאת בדיחה?" שאלתי מסתכלת על הבחור שחייך כעת חיוך גדול.
"אני יודע,הדבר הראשון שעולה לראש כשאומרים את השם שלי זה תינוק שמנמן עם חץ וקשת." החל לומר והתקדם אליי מעט.
"אבל לפי מה שפולי סיפר עלייך הבנתי שאת שונאת רומנטיקה ובעיקרון כל מה שהדמות שלי מייצגת. לפחות לפי מה שמציגים בסרטים" המשיך והתעלם מאריאן שחייך חיוך ידעני,כאילו ידע מה תהיה תשובתי לדבריו.
"אבל את האמת…פרחים עושים לי אלרגיה,קומדיות רומנטיות מרדימות אותי,אני לא יודע לבשל ואני מעדיף ספר טוב מאשר הליכות על החוף" סיים לבסוף וחיכה לתשובתי.
שתיקה מעיקה השתררה בסלון העצום ומבטי כולם חיכו לתשובתי.
"למה לא?" שאלתי וקולות ניצחון נשמעו באחת.
הזדמנות מעולה לאבא לאיים עליו.
"שנלך?" שאל מושיט לי את ידו ואני הנהנתי בנימוס.

"אני לא מאמינה שהוא סיפר לך את זה" אמרתי צוחקת מדבריו כשישבנו במסעדת פנקייקים שעמדה באמצע הדרך.
זה היה סוף דייט מושלם.
הרי מי לא אוהב פנקייק בחצות?!
"אני אפילו לא אגיד שזה חמוד" אמר צוחק וגרם לי להזעיף אליו פנים.
"את לא מפחידה אותי ארטמיס" אמר מניח את ידיו על השולחן שביננו ומקרב את פניו אל פניי.
"אפילו קצת חמודה את האמת.." המשיך ואותו חיוך שהיה על פניו ירד אט אט משפתיו והתחלף במבט מרוכז.
"את זה אני צריכה לומר לך קופידון." עניתי לו והוא גיחך בשעשוע.
"אתה הדבר האחרון שהייתי חושבת עליו כקופידון. מבחינה חיצונית בכל מקרה" אמרתי לו ועיניי ננעצו בבריכות הירוקות שבעיניו.
שפתיו היו מעט בשרניות ולסתו מרובעת ומסותת.
"שאומר תודה?" שאל וכעת היה תורי לגחך.
"קדימה,אני חושבת שהייתי זוכרת קעקועים על תינוק מעופף" אמרתי לו מסתכלת על אמתו המכוסה ציורים מושקעים.
"את האמת שהייתי תינוק די שמנמן. לא זוכר שהיו לי כנפיים אבל לגמרי זוכר את השומן" אמר ואני חייכתי אליו.
"יש לך חיוך די יפה כשאת לא צינית או עצבנית"
"שאומר תודה?" שאלתי בשובבות ובמקום לענות שיגר לי חיוך משועשע.
האווירה נהייתה רצינית ואפופת רגשות באותו רגע.
ידו נחה על רקתי וירדה אל צווארי.
גורמת לכל החומות שבי להתרסק ולכל הציניות שאמורה להגן עליי לצאת ממני בנשיפה אחת.
"זה מין כוח על שלך?" שאלתי אותו בלחישה שבקושי הצליחה לצאת משפתיי.
הלטיפה הקטנה והכל כך חסרת משמעות הזאת הצליחה לגרום לבטני להתכווץ מציפייה.
הצחוק שלו היה הצליל הכי נעים שאי פעם האזנתי לו.
עיניי נעצמו בתענוג והתרכזתי כולו בנוכחותו.
"לעזאזל ארטי,את יפייפיה" אמר בקול מאומץ בעצמו.
שפתיי נפשקו מעט כשידו אחזה ברכושניות עדינה בעורפי.
"תרשי לי?" הבל פיו התגלגל על שפתיי.
"כשתפסיק להשתמש ביכולות שלך" אמרתי לו פוקחת את עיניי באי רצון.
מבטו היה מופתע לרגע קט אך לאחר שניות קצרות ההפתעה התחלפה בשביעות רצון.
"איך הצלחת להתנגד ולהתמסר בו זמנית?" שאל בקול חלוש שכוון אל אוזניי בלבד.
"כנראה שאני חסינה" אמרתי במשיכת כתף קטנה.
"פנקייק שוקולד ופנקייק פירות יער" המלצרית המאפירה הגיעה והכריחה אותנו להתרחק אחד מהשנייה כשהניחה את הצלחות מולנו.
וואו,זה היה יותר מדי פנקייקים!
זה היה יפייפה…
פניי אורו כשפגשו בצלחת המלאה פירות יער וקצפת ותפסתי במזלג בחיוך מרוצה.
"אוהבת פנקייקים?" בן שאל ואני הרמתי את מבטי אליו בחדות.
"אפשר לומר" עניתי לו צוחקת ונעצתי את שיני המזלג בערמת החביתיות שהייתה מולי.