ירח מלא

פרק 1:

״נמאס לי מזה״ אמרתי ״זה שטויות את תיראי עוד מעט זה יסתדר״ הוא ענה ואני מה זה התעצבנתי ״אני לא כמוך! אני לא רגילה להיות לבד ולהתחנן שמישהו יהיה איתי״ ״תירגעי זה שכולה יום אחד היית לבד זה לא סוף העולם״ גילגלתי תעיניים ״הברזתי בגללה!״ צרחתי לו! ״תיסתמי עוד ישמעו אותך!״ ואז הייתה דפיקה בדלת… אבל לא עניתי ואז אחרי חצי שנייה אבא אמר לי בעדינות שהתחלתי לחשוד וביקש בשקט ורוגע שבחיים לא ראיתי אותו ככה ״תנתקי תטלפון בבקשה״ ואז הבנתי שאם אני לא ינתק הוא יהרוג אותי על המקןם אז ניתקתי בלי לומר ביי ואפילו בלי שעברה חצי שנייה הוא כבר צרח עליי ״הברזת?? גלי? הבת שלי?? חוצפה שכזאת עוד לא ראיתי״ ואני שאפעם לא הברזתי הרגשתי הכי רע בעולם והדמעות עמדו לי בגרון ובאמת, באמת שכמעט בכיתי אבל עצרתי תצמי וחיכיתי שהוא ייצא. ״ועוד בלי לספר?? מה קרה זה הלחץ החברתי שנפל עלייך? כל החברות הבריזו? אז גם את?״ ויצא מהחדר. באתי לקום לסגור את הדלת שאוכל לבכות בשקט אבל איך שהתקרבתי לדלת הוא צרח ״שלא תחשבי על זה אפילו״ הסתובבתי והדמעות כבר חנקו אותי אבל לא, אני, אני לא אבכה. התיישבתי על המיטה, וקמתי הלכתי שתי צעדים, וחזרתי. ומיד, אחרי כמה דקןת רצתי לשירותים, אבא שלא הבין שאני בוכה או שלא רצה להבין אמר ״לאן את חןשבת שאת הולכת גבירתי?״ אבל לא עניתי רצתי לשירותים נעלתי את הדלת והתחלתי לבכות.

****
אחרי רבע שעה בשירותים שלא הפסקתי לבכות, אבא דפק, לא עניתי, הוא ניסה לפתוח תדלת, אבל אני נעלתי. הוא ביקש שנדבר אבל לא עניתי, הוא אמר שהוא מחכה לי בסלון ואז ניסיתי להגיד לו שחבל ושאני לא ייצא בקרוב אבל לא הצלחתי.

*****
אחרי שעה בשירותים שכל הרצפה ניהייתה כבר טישו ורוד רטוב הפסקתי לבכות. חשבתי על הכל מהתחחלה.
מי מה שקרה היום בבצפר על לי ועד שאבא גילה שהברזתי.
כל כך שנאתי את לי בגלל היום. בזכותי, בזכותי היא מלכת הכיתה בזכותי ישלה חברים ובזכותי היא למדה לא לשים על אפחד. אבל בחיים לא האמנתי שכל זה יעבוד נגדי. בחיים לא האמנתי שהיא תוכל להיות כל היום בבצפר ולא להתיחס אליי לא לחשוב על אנה החברה הכי הכי טובה שלנו שלא באה היום ואפחד לא יודע למה. ועדיין להיות עם כולם (סתומרת כל השאר) ולצחוק לחייך לספר לקלל. אבל מה שהכי שנאתי זה את החוסר אכפתיות כי להיות לבד זה לא נורא אבל לראןת שכולם מבינות שקרא לך משהו והיא בוחרת להתעלם מזה – על זה יש גבול כבר! ואז שהיא גרמה לי לדבר שעתיים וחצי עם החבר הכי טוב לי (שאותו היא בכלל בטוחה שאני ממציאה) עליה או לפני זה, זה שהברזתי מהבצפר בגללה בפעם הראשונה או אולי לזה שהיא התקשרה אליי רק חצי שעה אחרי שנגמר בצפר וגם אז עשתה איתי צחוקים ובמקום להבין שאני כועסת עליה או לפחות שאין לי מצב רוח היא אומרת ׳את רואה טלוויזיה נכון׳….

****
וזהו נמאס לאבא שלי מזה ״גלי בואי תצאי משם כבר, את כבר 3 שעות שם, מספיק!״ אז חיכיתי דקה ואז יצאתי ואיך שיצאתי רציתי נורא לתת לו חיבוק אבל עצרתי את עצמי כל כך התרגלתי להיות מלכה שלמדתי שאסור להראות חולשה. אז התיישבתי על הספא ואמרתי ״כן״ ״כן מה?״ הןא לא הבין… ״כן, כן הברזתי״ ״אני מבין״ זה מפתיע ״למה? אם מותר לי לשאול״ מותר לך חשבתי, אבל עדיף שלא ״לא הרגשתי טוב״ ואז נשברתי התחלתי לבכות לספר לו הכל והוא הבין הוא מתן לי חיבוק ענק ואמר ״את לא חיחבת ללכת מחר למרות שיש לך מבחן או משהו כזה״ חייכתי חיוך קטן ואמרתי ״תודה״ ״אבל אם את שואלת אותי, לא כדאי לך, מחר תבואי תיהי חזקה. אל תראי שאת חלשה, תיהי עם ילדים אחרים, תצחקי אל תראי לה שזה מפריע לך.״ מה שעצוב, זה שהוא כל כך צודק אבל אני לא מסוגלת להיות איתה להסתכל לה בעיניים ועוד לו רק לחצי שנייה