ירח של מלחמה פרק 2

זה היה מבנה עצום.
פיסה עירונית שהתפרסה על שטח ניכר של טבע.
איכשהו מצליחה להשתלב.
הייתי מיוזעת,מלוכלכת ובעיקר מעוצבנת.
לקח לי יום שלם להגיע למקום שהיווה כסיוט הכי גדול שלי.
אמא סיפרה לפולי ולי על המקום הזה עוד כשהיינו קטנים,שהוא לא טוב וש..פשוט עדיף שנתרחק ממנו כמה שיותר.
הסתכלתי על האדמה מלאת הזרדים היבשים.
ניגוד מוחלט לעשב הירוק עליו עמדתי.
שמעתי את קולות הצחוק מתקרבים מאחוריי.
באינסטינקט מהיר סובבתי את מבטי והתמקדתי ברעשים.
אמא הזהירה אותנו ממחנה קיץ? שאלתי את עצמי מבולבלת.
מתעלמת מהם החלתי להתקדם אל הבניין העצום.
"ארטי?" שמעתי את קולו של פולי מאחורי.
מבטי הסתובב ועיניי אימתו את מחשבותיי.
"פול!" קראתי ורצתי אליו במהרה,קופצת עליו בחיבוק גדול.
"בואי הנה" אמר מסתכל מאחוריו ולוקח אותי אל כיוון השיחים.
"מי אלה?" שאלתי מסתכלת על חבורת הנערים שהלכו בקבוצה חזרה אל הבניין.
המקום הזה חולני ארטי" פולי אמר והסתכלתי עליו לא מבינה.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?" שאלתי אותו.
"כולם פה כמונו ארטי." הוא אמר וחשתי בנוכחות של מישהו מאחוריי גבי.
תופסת חץ במהרה מגבי הנחתי אותי על הקשת.
קמתי באחת וכיוונתי את חודו של החץ אל אזור מוצל.
"ארטי.." פולי קם במהרה גם הוא ותפס בידי.
מסמן לי להפסיק.
"מה נסגר איתך פולי?" שאלתי אותו מופתעת ואילו אז שמעתי את צחוקו.
צחוק עבה וצרוד.
מתגרה.
"אז את ארטי" הדמות אמרה ויצאה מהחשכה בה עמדה.
ידיו מאחוריו וחצי חיוך מלגלג משוח על שפתיו.
שריריו בולטים בתנוחה בה עמד וזיפים מעטים עיטרו את עצמות לחיו.
לסתו המרובעת ועיניו האפורות נתנו לו מראה מרדן.
"מי אתה?" שאלתי אותו בתקיפות.
"זה משנה? הרי תשפדי אותי בחצייך בכל מקרה" אמר ידיו נרפות ומופיעות לצידי גופו.
יש משהו בדבריו,חשבתי לעצמי כשבחנתי את החולצה השחורה שחבקה כל פרט בגופו המחוטב.
"ארטי" פולי נגע בזרועי,מסב את תשומת ליבי אליו.
"אמא כאן" הוא אמר מחייך והסתכלתי עליו המומה.
"בני זונות,חטפתם את אמא שלי?!" שאלתי בצעקה את הגבר שרק חייך והרים את ידיו בכניעה.
"אני לא חטפתי אף אחד. יש לי עבודה ודירה משלי,הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה את זה" אמר מחווה בראשו אל כיוון המבנה.
"איפה אמא?" שאלתי יוצאת מאזור השיחים ומתקדמת אל הבניין.
"היא עם אבא" פולי אמר ונעצר כמה מטרים אחריי.
"אבא. זה יהיה מהנה" אמרתי והחלתי להתקדם במהירות לכיוון דלתות העץ העצומות.
בועטת בהן בכל הכוח הן נפתחו לרווחה.
זוגות עיניים של כחמישה אנשים הופנו אליי.
בינהן הגבר שטוען אבהות עליי.
חיוך קטן עלה על פניי כשראיתי אותו יושב שם.
במרכז הסלון כשבת זוגתו מרוחה עליו.
"היי אבא" חייכתי במתיקות מאזינה להד קולי.
"הרבה זמן לא התראינו אה?" שאלתי ברטוריות כשהוא קם על מרגליו ונישא לגובה של קרוב ל2 מטרים.
"חבל שלא השארנו את זה ככה" אמרתי מוחקת את החיוך מפניי ומתקרבת אליו בעצלנות מעושה.
"ארטי" פולי הופיע בפתח הדלת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי אותו במבט לא מבין.
מתעלמת מפולי לכמה רגעים.
"אנחנו לא הילדים שלך יותר" אמרתי לו מטיחה בפניו את כל הדברים שהייתי חייבת להוציא מהמערכת.
"אתם כן הילדים שלי ואני צריך לתקן את הטעויות שאמא שלכם עשתה…" הוא החל לומר אך הפסיק את דבריו כשאחד מחציי דקר את ליבו.
כמובן שזה לא הזיז לו אך מבטו ההמום בהה בחפץ הזר החודר את גופו.
רק כאשר הרים את מבטו אליי המשכתי את דבריי.
"אל תדבר עליה" אמרתי לו מסתכלת על הרייט שקמה בתנופה על עקביה הגבוהים.
"תדברי יפה!" היא קראה ואני הושטתי את ידיי אל חץ נוסף.
"אם את כל כך מתעקשת להזדהות עם בעלך.." מלמלתי מכוונת אליה את חוד החץ.
"היא פרא אדם!" הרייט קראה בתדהמה מוגזמת.
"ארטי!" אמא צעקה ונכנסה בדלת הכניסה הגדולה.
ההבדל בין הרייט לאמי היה הבדל של שמיים וארץ.
"רק רגע אמא. כמה שניות ואני מסיימת עם זה" אמרתי לה מותחת עוד טיפה את המיתר.
"את לקחת את הפגיונות?!" היא שאלה המומה בקול חד.
פאק.
עצמתי את עיניי מנסה לשאוב כוחות מחודשים והסתובבתי אליה במהירות.
מרימה את מבטי בביטחון.
אף פעם לא הצלחתי להתעמת איתה.
היא תמיד יודעת להתקיל אותך כשאת לא מוכן.
"זה היה עניין של חיים ומוות!" קראתי לה ואילו היא התקרבה בכעס אל כיווני.
"הקשת הייתה איתך?" שאלה תופסת את שתי הסכינים ומוציאה אותם מחגורתי.
"כן" עניתי כמובן מאליו.
"החצים הלכו לך לאיבוד?" המשיכה לשאול במבט בוחן.
"לא.." עניתי לה מנסה להבין לאן היא חותרת.
"אז לא היה פה שום עניין של חיים ומוות!" צעקה וגרמה לי לקפוץ על מקומי.
"אבל הוא איים עליי באקדח!" קראתי מנסה להוכיח את חפותי.
"מי מהם?" שאלה מסתכלת סביבה כשהצליל החד של הפגיון שכעת היה חשוף בידה נשמע.
"עכשהוא די..מת..עכשיו"מלמלתי לה ומבט מעוצבן עלה על פניה.
"אבל הוא שלח אותו!" קראתי והצבעתי על אבא.
סליחה,אבא לשעבר.
"את שלחת לבת שלי מתנקש?" אמא שאלה המומה ואני חייכתי מרוצה.
"תורידי את החיוך ילדונת. את בצרות" אמרה ואני נאנחתי בעייפות מהנושא המאוס הזה.
"זה לא היה מתנקש. הוא היה צריך להביא אותה הנה בשביל שתהיה מוגנת. כנראה שכשזה מגיע לבת שלנו אני צריך להביא רובוט" אמר המום ואמא החניקה צחקוק בזמן שאני הסתכלתי עליו מעוצבנת.
"אמא!" קראתי לה והיא הרצינה את מבטה במהרה.
"טוב הנה. שתיהם נמצאים פה ואתה רואה שהם בריאים ושלמים. עכשיו ברשותך יש לי גופה מרקיבה בדירה שלי ואני צריכה לפנות אותה לפני שבעל הדירה יגיע" אמא אמרה מנסה לכפר על דבריה בנימוס מעורר בחילה.
"למה עצרת אותי?" שאלתי אותה כשהתקדמנו אל כיוון היציאה.
"אם את רוצה להרוג פרות אני מעדיפה שתתרחקי טיפה מהנשק שלך בזמן הקרוב" אמא אמרה ופולי צחקק מדבריה.
"היא לא שווה את זה אפילו" מלמלתי מניחה את הקשת על כתפי.