ירוק העור

"שלום לך." אדם, שלא בטוח אם ניתן להחשיבו כאדם, ניגש אל אליס. הוא היה חסר שיער ועורו היה בגוון ירקרק, כגוונו של כריך הנשאר בתיקו של תלמיד בית ספר די הרבה זמן. הוא לבש מסכה המסתירה את פניו ואף על פי שהיא לא הצליחה לראות אותו, אליס זכרה אותו. היא זכרה את ראשו הקירח והמעט ירקרק המלווה במספר חבורות צהובות, צהובות מעט בהירות, וכמו שאדום מסמל אהבה או מוות , הצבע הזה סימל עבורה כאכזבה. היא זכרה את הליכתו העליזה, החביבה והנעימה. את נעלי הספורט השחורות והבלויות שאף על פי שלא הכירה אותו ידעה שתמיד לבש, כאילו בכל רגע אדם עלול להגיח מסמטה צדדית ולרדוף אחריו. היא זכרה את ידיו העדינות אך המבחילות, עוד עור ירוק, אך הפעם מעט יותר כהה, המעוטר גם הוא בחבורות צהובות וציפורניים גזוזות לגמרי. היא זכרה אותו, אך לא זכרה מי הוא. היא ניסתה לחשוב, להבין, להיזכר.
דבר לא עלה במוחה, אף דמות שהכירה לא נראתה כמוהו. ובעצם, לאיזה מן אדם יש עור שכזה? איזה מן אדם נראה כך? נערה אחרת הייתה בורחת, והיא באמת חשבה על בריחה, אך הסקרנות גברה עליה, יותר מהכל, היא רצתה להיזכר.
"מי אתה?", אליס שאלה במהירות.
"את לא זוכרת?" ירוק העור ניסה להישמע נעלב, ללא הצלחה מרובה. קולו נשמע אדיב, היא הרגישה כאילו הוא מבין אותה.
"לא…", אליס אמרה בהיסוס ובחנה אותו שוב. הוא היה מוזר, משונה. טוב, היא הניחה שזה ברור כשמש למה אדם שנראה כך נקרא משונה.
"נסי להיזכר." , הוא אמר, ועף על פי המסכה השחורה יותר מפחם שהייתה על פניו היה אפשר להבין ששפתיו התעקלו מעט. היא חשבה מעט אך לא מצאה תשובה.
"מי אתה?", אליס שאלה וכבר לא היססה, היא כבר לא רצתה לברוח, משהו בו השרה בה ביטחון. היא תהתה אם תתחרט על כך אחר כך.
"למה את מתכוונת כשאת שואלת 'מי אתה?'", הוא אמר. היא ניסתה להבחין בטיפת לגלוג בקולו, אך הוא היה רציני לגמרי.
"מה, למה אתה מתכוון?", אליס תהתה.
"כשאת שואלת אדם מי הוא, למה את מתכוונת?", הוא שאל, וסקרנותה גברה.
"אה, ברוב הפעמים אני מתכוונת לשם שלו, אולי?", אליס ניסתה. הוא הנהן בסלחנות, דבר שהפתיע אותה מאוד.
"ומה תאמרי אם אגיד לך שאין לי שם?", הוא שאל.
"לכל אדם אמור להיות שם, לא?"
"ומה תגידי אם אומר לך שלי אין שם?"
"איך זה יכול להיות?",
"מה זה עבורך שם?", הוא ענה על תשובתה בשאלה.
"חלק ממך, אני חושבת."
"האם שם זה לא רק משהו שמוריד ממך את הייחוד שלך?"
"לא הבנתי אותך."
"אם את מכירה מישהי, והיא שואלת מה שמך, ואת עונה ששמך הוא אליס והיא אומרת: 'וואו, יש לי עוד חברה שקוראים לה גם אליס!', האם זה לא מוריד מהייחוד שלך? עכשיו את רק עוד מישהי שהשם שלה הוא כמו השם של החברה של אותה הנערה, לא?", האדם בעל העור הירוק והמשונה ענה, אך גם שאל. אליס שתקה למספר שניות, הרהרה בתשובתו הייחודית ובמה שתענה לשאלתו.
"אתה צודק, אך אם מישהו ירצה לקרוא לך, איך הוא יקרא לך?" אליס שאלה לאחר מספר רגעי שתיקה.
"למה שמישהו ירצה לקרוא לי?" הוא ענה בשאלה, שוב. לאחר מספר שניות הוא המשיך, "ואם מישהו ירצה לקרוא לך, למה שלא ייגש אלייך? זה לא הרבה יותר עדיף מלהיות רק עוד אחת שקוראים לה כך?"
"ולך מעולם לא היה שם? הרי לכל אדם אמור להיות שם, לא?"
"לא."
"באמת, למה?"
"כי מעולם לא הייתי אדם." הוא ענה. אליס תהתה מדוע הוא מתייחס אליה כך, מדוע הוא כה גלוי בפניה.
"אז מה אתה?" אליס שאלה והתרחקה ממנו מספר סנטימטרים בבלבול.
"אל תפחדי." האדם, שהוא בכלל אינו אדם, בעל העור הירוק והמבחיל ביקש.
"אז, תענה לי, מה אתה?" אליס החלה לצבור ביטחון, והוא ניכר בקולה.
"את יודעת.", הוא ענה. אליס הביטה בו בבלבול. משב רוח מרעיד עבר על גבה, אך נשאר שם זמן רב מדי. היא הרגישה כאילו הוא משב הרוח מחטט בתוכה.
סחרחורת פתאומית תקפה אותה. כל הצבעים באזור בו נמצאה החלו להתערבל ולהסתובב סביבה , היא הרגישה כלואה במערבולת צבעונית. לאחר מספר שניות כל הצבעים נעלמו והשאירו אחריהם גופים חסרי גוון. הגופים החלו להתקרב אחד אל השני, הם התמזגו ויצרו מלבן שחור המתנשא מעליה. המלבן השחור הביט בה מספר שניות ואז הבינה שהיה גם דלת שחורה. היא התקרבה אל הדלת, שהחלה להתפרק כשנגעה בה. אליס בחנה את הדלת השחורה והמאיימת בבלבול. הדלת נפתחה, ולרגע היא הרגישה את עצמה נמצאת שם בפנים. היא הרגישה את כל תודעתה מרחפת שם, את כל זיכרונותיה, קושרים את האליס האחת שנמצאת שם בחבלי אמת אדומים מהדם שלה עצמה, היא הרגישה אותה זועקת, מעבר לדלת הפחם. אליס הביטה בדלת בעיניים פעורות, כמה רצתה להיות היא עצמה, ולא מי שאמרו לה שהיא. היא כה רצתה להתקרב אל הדלת, אך משהו עצר בה. אותו הקול המהפנט והרגוע, קול השונה כל כך מקולו של האדם המבחיל בעל העור ירוק, שמסתבר שמעולם לא היה אדם. בכל זאת היה דבר משותף בין שני הקולות, את שני הקולות אליס זכרה מאז ומתמיד, אף על פי ששכחה.
"שלום לך." הוא אמר והסחרחורת נעלמה. הדלת נעלמה ואתה נעלמה גם האליס הזועקת לעזרה והכבולה בחבלים העשויים מדמה, נעלמו גם כל זיכרונותיה, שאם רק הייתה יכולה להיכנס אולי הייתה מצליחה להחזיר אותם לעצמה.
"הדלת נפתחה?" קולו היה מלא תקווה, הוא הביט בה בציפייה.
"כן, אבל לא הצלחתי להיכנס." אליס אמרה. היא תהתה אם זה כה משונה, שהיא מדברת עם מפלצת ירוקת עור, יצור מבחיל ומרקיב שכזה, אך בכל זאת מרגישה כה רגועה, כאילו דבר לא יוכל להרע לה. מרגישה בבית.
היא הבחינה במבטו, ובעיניו המהורהרות והעצובות. עכשיו היא שמה לב שמסכתו ירדה מפניו, פניו היו רקובות עוד יותר מגופו, ירוקות ומחוררות מעט. עיניו היו עיגולים שחורים לגמרי, שנראו כאילו תפרו אותן אל תוך עורו. הן נראו כאילו הן עומדות ליפול מפניו בכל רגע, אך הוא בכל זאת נראה כה רענן, לא כיצור מריב, אלא כנער חביב. היא הורידה את מבטה אל שפתיו, שפתיו היו ללא ספק הדבר המבחיל ביותר בגופו, זוג פסים חומים, מחוררים ומושפלים כתפוח שנרקב. היא תהתה איזה מן סוג של מפלצת הוא, אם בכלל.
"אז, אליס, איך את יודעת, או ליתר דיוק, זוכרת, שקוראים לך אליס?" האיש בעל העור המוזר ניסה לחייך, וכשחייך הוא נראה הרבה פחות מכוער, אפילו קצת לא מכוער.
"אבא, אבא אמר לי." אליס אמרה. הם שתקו למספר רגעים עד שאליס פצתה את פיה שוב. "אני בכל זאת רוצה לקרוא לך בשם כלשהו, זה יהיה הרבה יותר קל כך. אפשר?" היא הביטה בו במבט מתחנן.
"אם את מתעקשת." הוא גיחך ואליס חייכה, היא חיבבה אותו, ומשהו בה אמר לה שחיבבה אותו גם בפעם הראשונה שנפגשו, אף על פי שזאת הייתה הפעם הראשונה מבחינתה, לא?
"אז איך אוכל לקרוא לך?"
"איך שאת רוצה."
"ולא יהיה אכפת לך ממה שאמרת, מזה שתהיה רק עוד אחד?"
"איזה עוד יצור יש שנראה כמותי, אליס?" אליס הרגישה שהוא שיקר, וידעה שאין טעם לשאול. היא הרגישה שתבין הכל במהרה.
"להתראות, אליס, אנחנו עוד נתראה, יום אחד." הוא החל לרוץ, ולאחר מספר שניות הפך לנקודה שחורה באופק. אליס החליטה שתקרא לו קול. אולי משום מה הרגישה שהשם הזה מתאים לו, אולי משום שזכרה את קולו, אולי משום שקולו החביב והנעים הרגיע אותה. היא הביטה מסביבה והבינה שאנשים לוטשים בה מבטים המומים, חלקם אפילו מזועזעים. היה זה גן שעשועים וחלק מן ההורים חיבקו את ילדיהם בהתגוננות, הסתירו את עיניהם, או לקחו אותם משם, כשהם ממלמלים מספר דברים על משוגעת. היא הסתובבה, מחפשת את האדם או המקרה שבו לוטשים האנשים מבטים, היא לא העלתה בדעתה שהם לוטשים בה מבטים. היא לא הבינה שהיא היחידה שראתה את קול שלה, בעל העור הירוק והמבחיל וגוון הקול המנחם. היא התחמקה, בבלבול קל, מהמבטים ורצה אל ביתה.