יקום- חלק 2 פרק 1

כמו תמיד ישבתי לבד בשולחן הקפיטריה ואז קרה דבר מוזר, ראיתי ילד חדש נכנס לקפיטריה. הוא היה בעל שיער בלונדיני ארוך ואסוף וצבע עיניים לא מוגדר בדיוק כמו שלי. כשראיתי אותו היו לו עיניים בצבע ירוק עם שילוב של סגול עמוק. הוא הסתכל סביב חיפש מקום לשבת מיד כולם קפצו להציע לו שולחן ואז מבטו נפגש בשלי הוא בא לשולחן שלי והתיישב מולי. ואז שמעתי את סופי הילדה הכי אכזרית בבית הספר צועקת: "מה יש לו להתיישב לידה היא מוזרה!" קבעה סופי אבל לי לא היה אכפת משכתי בכתפיי, "שלום" פנה אליי בנימוס שוב משכתי בכתפיי וחזרתי לאכול את הספגטי שלי, "שמי הוא ביירו". מכיוון שאני לא באותה כיתה עם ברייסיס אני לא יושבת איתה בקפיטריה כי היא יושבת עם חברות שלה מהכיתה, אבל לפתע ראיתי אותה קמה משולחנה ומתקדמת לעברינו. "מה קורה?" שאלה אותי כאילו שהיא תמיד אה לכאן באגביות כזו, "בסדר" עניתי "בינתיים" הוספתי לאחר כמה שניות של שתיקה היא הסתכלה עליי בבלבול לא קלטה את המסר, "שלום" פנתה אל ביירו כמעט מיד ואז התחלתי להרגיש שהיא באה לכאן רק כדי לפלרטט איתו "בסדר" ענה ביירו בקול מתקתק, הוא עדיין הביט בי, ברייסיס ראתה זאת ונראתה מאוכזבת. היא צמצמה את עיניה בכיווני והסתובבה בצעדים נוקשים בחזרה לשולחן של החברות שלה, כשהן ממטירות עליה שאלות. קמתי מהשולחן והוא קם אחרי מיד. "מה?!"
פלטתי בכעס, הוא גיחך "מה אתה רוצה ממני?!"שאלתי "למה אתה עוקב אחרי?!" "את מעניינת אותי" השיב מוקסם, "מסקרנת" סיכם. הייתי מבולבלת 'מה הוא רוצה ממני' חשבתי. חזרתי לצעוד ואז לפתע הוא לקח את ידי ועורו היה חמים ונעים. "עצרי". אמר לי והרגשתי בצער בקולו "מצטער" אמר לי וראיתי בעיניו עצב, מיד הצטערתי גם אני שפגעתי בו, אבל הפניתי את גבי מלמלתי סליחה קטנה והלכתי לשיעור. תמיד ישבתי לבד בכל השיעורים כי אף אחד לא רצה לשבת לידי, אבל כשנכנסתי למעבדת הביולוגיה ראיתי שבשולחן שלי יושב מישהו. "שלום" אמר לי וקולו היה נעים וצרוד, הוא חייך אליי "את זוכרת אותי?" שאל הנער, הייתי מבולבלת וניסיתי שלא לעקם את פרצופי אבל הרגשתי שהוא מתעקם קצת בכל זאת. הנער צחק הקול והמראה שלוט היו מוכרים לי אבל לא הצלחתי להבין מהיכן אני מזהה אותו. "אני ואריס" אמר הנער, ואז נזכרתי הוא היה הילד היחיד שהיה מדבר איתי בגן וביסודי ואז לפתע יום אחד הוא נעלם ולא שמעתי ממנו יותר, אבל הנה הוא עמד כאן כאילו כלום לא קרה, כאילו שהוא תמיד היה כאן.הרגשתי בעצבים גואשים בי ולפני שיכולתי לעצור בעצמי מצאתי את עצמי מחטיפה סטירה. "איפה היית??!!!!" שאגתי עליו מבטי פולט אש מרוב עצבים ודמעות זלגו על לחיי.המורה הפנה אלינו את מבטו אך לא אמר דבר. הוא נראה עצוב לא כועס ולא מופתע רק עצוב "רציתי לומר לך שלום אבל אבא שלי קיבל הצעת עבודה אז עברנו לאיטליה, פירנצה למען האמת והוא שכנע אותי שעדיף לעזוב בלי להיפרד" ענה "אבל אף פעם לא שכחתי אותך" המשיך "את היית החברה הכי טובה שלי אבל אבא שלי קיווה שאת אולי תשכחי אותי". רציתי לחנוק אותו בידיים חשופות, אבל ריסנתי את עצמי בכל הכוח שרק יכולתי לגייס. "אבל למה חזרת?" שאלתי אותו והוא שתק. לא אמר דבר. ואז בבת אחת כמו משב רוח שעובר על פניי הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר ממני משהו. לא ידעתי מה זה אבל כנראה שזה רע מאוד אם הוא החליט לא לשתף אותי כי בדרך כלל היינו אומרים הכל אחד לשני. הרגשתי רע, הרגשתי בחילה וביקשתי מהמורה לצאת לשירותים, הוא הסכים. יצאתי מהכיתה בריצה בעודי מכסה את ידי על פי ואז הקאתי את נשמתי לשירותים הראייה התחילה להיטשטש לי ראיתי 3 דמויות מתקרבות, ואז נפלתי לבאר השחורה.