יקום- חלק 1 פרק 1

"בוקר טוב" צווחה לי ברייסיס באוזן והגבירה את מוסיקת הרוק מאחד הדיסקים שלה ושמה על עוצמה מלאה, כמו שהיא עושה כל בוקר. סובבתי אליה את גבי והפניתי את ראשי אל מתחת לשמיכה. לבסוף נכנעתי וקמתי כשברייסיס עוד עומדת אל מול מיטתי צווחת בשמחה קופצת ומוחאת כפיים, כיביתי את הסטריאו והחטפתי לה את הכרית בראש. "נו תתעודדי" אמרה לי בשמחה "נחשי איזה יום היום?" "לא יודעת אפשר לחזור לישון" עניתי לה ברוגז. "לא טיפשונת היום יום ההולדת שלך".נאנחתי. תמיד שנאתי את ימי ההולדת שלי כי הם היו ממש גרועים, בכל שנה אף אחד אף פעם לא זכר את התאריך ואף אחד גם לא בא כשהזמנתי למסיבה בביתי. זה כמובן מפני שחושבים שאני מוזרה בבית הספר בגלל שיש לי שיער כסוף ועיניים שמשנות צבע. אז בשנים האחרונות החלטתי שאני לא רוצה שיחגגו לי יום הולדת 'מה הטעם?' חשבתי לעצמי,כמובן שאני אחותי אי אפשר לייאש כשהיא רוצה למשהו היא חסרת מעצורים.כל שנה מחדש היא מתעקשת לקנות לי מתנות כמובן שהיא תמיד יודעת מה אני רוצה. זה היתרון היחיד ביום ההולדת שלי,אבל כל השאר תמיד עובר רע. "תראי מה הבאתי לך" אמרה לי ושלפה אותי על המחשבות המרירות של 'עד כמה זה עומד להיות גרוע השנה'. מיד התלהבתי היא הושיטה לי שתי קופסאות האחת גדולה והשנייה קטנה, פתחתי את הגדולה קודם, זאת הייתה חולצה שחורה עם עיטורים ועם גולגולת באמצע. מיד מדדתי אותה והמידה?, טובה כמובן!. פתחתי את הקופסה הקטנה וגיליתי תליון נפתח בצורת לב ובתוכו הייתה תמונה של שתינו. "שנהיה תמיד יחד" אמרה לי בעוד דמעות של אושר זולגות על לחיי מרוב אושר. תליתי את השרשרת על צווארי ולבשתי את מדי בית הספר חצאית כחולה עם חולצה לבנה חלקה. לארוחת בוקר אכלנו פנקייקים, כמו תמיד רק שהפעם היו עליהם נרות שיצרו את הספרה 15 על הפנקייקים. "מזל טוב" אמר לי אבא וחייך. ג'ולי האמא החורגת שלי לעומתו היא טיפוס קר, היא ניראת כאילו כל שנייה תתנפל עלייך בשיניים ובציפורניים כדי לקרוע לי את הראש. "ג'ולי יקירה" אמר אבא "בואי תאמרי לארטמיס מזל טוב היא בת 15 היום". ג'ולי סובבה את ראשה מהטלוויזיה ונעצה בי מבט קר, צמצמה את עיניה ופלטה מזל טוב נוקשה מבין שיניים חשוקות וסובבה את ראשה כמעט מיד. ""זהו זה" אמרתי לאבא "אם אני אאלץ לסבול אותה עוד יום אחד אני עוזבת" אמרתי בכעס וקיוויתי שהיא תשמע אבל לא נראה לכך שום סימן, היא עדיין צפתה בטלוויזיה אז פשוט סיימתי לאכול אמרתי לאבא שלום ואני וברייסיס יצאנו אבל לפני כן אבא אמר "פשוט תתעלמי מהילדים" ואז טרקתי מאחורי את הדלת בעצבים.
*****
כמו תמיד שהגענו התעלמו ממני ואז התחיל השיעור מר בארקס המורה להיסטוריה הקריא שמות ואז התעכב על השם שלי ואמר לי מזל טוב.אמרתי תודה והסמקתי מר בארקס היה המורה היחידי שאי פעם זכר אז יום ההולדת שלי הוא היה המורה הכי טוב ונחמד בבית הספר. אבל איך שהוא הזכיר את יום ההולדת שלי כל הכיתה הסתכלה עליי כאילו אני חייזר שלא שייך לפה, כאילו שאין לי זכות לחגוג יום הולדת. ואז כבר עבר הגבול שלי לסבלנות ביקשתי ממר בארקס לדבר כמה דקות לפני סוף השיעור ואם אפשר לצאת להירגע. הוא הסכים מתחשב בי כי הוא ידע כמה קשה לי מפני שהוא היה המחנך של הכיתה ופניתי אליו בכל בעיה שהייתה לי אי פעם הוא המורה היחידי שאי פעם סמכתי עליו. איך שסגרתי את הדלת מאחורי שמעתי את קולות הלעג של התלמידים ואת מר בארקס משתיק אותם. לאחר שהסתובבתי קצת בחצר ובעטתי באבנים מרוב עצבים חזרתי לכיתה כמה דקות לפני סוף השיעור, היו לי 40 דקות שלמות להתכונן נפשית לרגע הזה ובכל זאת עדיין לא נרגעתי וטרקתי את הדלת מאחורי כשנכנסתי. מר בארקס לא נראה מופתע, להפך הוא נראה רגוע ישב על כיסאו חייך לכיתה ולא אמר דבר. נעמדתי מול הכיתה ואמרתי שהמצב הזה לא יכול להימשך יותר אני אולי שונה מבחוץ אני גם אני בן אדם מבפנים וגם לי מגיע שיכבדו אותי. כשסיימתי את הנאום שלי כולם ישבו פעורי פה נועצים בי שוב מבטים. מר בארקס מחה כף וכולם התעשתו.
*****