יצאת גדולה! פרק 5- בלי הקדשות כי הקדשתי לכולם =]

~נקודת מבט בר- המשך~
ראיתי שלירז מנסה ליפול, \"למה את עושה את זה?\", שאלתי אותה מנסה לרוץ ולזעוק לעזרה. \"אני רוצה להראות לך שנכים כן יכולים לעשות דברים!\", היא ענתה לי מיואשת ואדומה מהחום. \"אל תקומי!\", הצלחתי להגיע אליה, \"את תיפלי!\". היא הסתכלה עליי והמשיכה לנסות לרדת מהכיסא, \"עזבי אותי! די כבר!\", היא צעקה שוב ונראתה עוד יותר לחוצה. עידן ותמיר עמדו מהצד והיו מבוהלים, \"מה אתם עומדים?! תזעיקו עזרה!\", צרחתי עליהם את כל כולי והם מיד רצו לעבר משרד המנהלת. \"למה עשית את זה?!\", צרחה עליי לירז, \"עכשיו אני ארד ואת תראי שאני יכולה לעשות הכל\". לא ידעתי כבר מה לעשות, ניסיתי לדחוף את הכיסא כדי שלירז לא תיפול, אבל אני בעצמי נפלתי. המנהלת רצה בזריזות לחצר השומם שרק אני ולירז שם, \"לירז! מה את עושה?\", קול המנהלת היה מבוהל מאד. אך היא לא הספיקה, לירז כבר ירדה מהכיסא.

~נקודת מבט תמיר~
ניסיתי להחזיק את לירז, הייתי מבוהל בעצמי. כולם היו מאד מבוהלים. לירז שכבה על הרצפה מכווצת וכאילו מאולפת. \"לירז קומי!\", אני ועידן צעקנו באותו זמן. אפילו לא הספקנו להחליף מבטים היינו מבוהלים מדי. בר התחילה לבכות, כל הרגל שלה שתתה דם מהנפילה של כיסא הגלגלים. \"מהר! תקראו לאמבולנס!\", זעקה המנהלת. \"נו מהר!\", אני ועידן החלפנו מבטים תוך כדי ריצה. לא רצינו לצרוח בכל בית הספר מה קרה ללירז. הגענו למזכירות וישר המזכירה התקשרה לאמבולנס. אב הבית הרים את לירז על כיסא הגלגלים. חיכינו שהאמבולנס יבוא.