יצאת גדולה! פרק 4- מוקדש לכל מי שאהב את הפרק♥

~נקודת מבט לירז~
שני הבנים התווכחו. לא ידעתי בדיוק על מה, אחד נראה לי שחצן, והשני עוד יותר. בר חייכה אליי במבוכה. "אני לא מאמינה שאני מכירה אותם מגיל שנה!", השפילה בר מבט, "הם כאלה ילדותיים!." שמתי לב שהם נלחמים בשביל הצחוק, "הם נלחמים רק כדי שזה יהיה מגוחך", אמרתי לבר, "כדאי להרשים אותנו." היא הביטה בי במט של 'את צודקת'. "היי בנים תפסיקו לריב", ניגשתי אליהם ונראתי כמו איזה 'מלאך מפריד'. "למה אתם בכלל רבים?." הם החליפו מבטים אחד על השני וקצת הסמיקו. "לא משנה", אמר עידן והסתכל על בר. "כן סתם ריבים של בנים דפוקים כמונו", ענה לי תמיר בצחקוק. גלגלתי את עיניי וניסיתי רק להעביר נושא.
"היי בר, רוצה לצאת החוצה?" שאלתי אותה תוך כדי מנסה לעשות לה פנים שאני רוצה לצאת מהכיתה. "אממ.. אבל את.. לא יכולה..", היא השפילה מבט. "למה לא?", ניסיתי להבין. "בגלל שאת…", אמרה בר בעיניים עצומות. "בגלל שאני נכה?", שאלתי אותה באכזבה שהיא באמת חושבת שבגלל שאני נכה אני לא יכולה לצאת החוצה. בר לא ענתה. היא הייתה קצת נבוכה. "את לא חייבת לענות לי, זה שאני נכה לא אומר שאסור לי לצאת החוצה", אמרתי לה כולי מאוכזבת. ויצאתי החוצה.

~נקודת מבט בר~
"יופי! עכשיו איבדתי עוד חברה", אמרתי וניסיתי לרחם על עצמי ללא הצלחה. "מה את מרחמת על עצמך? ולמה את כזאת פסימית בגלל סופי הזאת! אל תשימי עליה", אמר לי עידן וישב לידי. "עידן צודק, סופי הייתה סתם מגעילה ומנופחת, היא לא שווה אותך", התיישב תמיר ליד עידן. פתאום התחלתי לצחוק. שני הבנים שישבו לידי החליפו מבטים כאילו אני משוגעת. זה הצחיק אותם, גם הם התחילו לצחוק אבל אז נהייתי רצינית. "חייבים לצאת החוצה", אמרתי להם ויצאת בזריזות מדלת הכיתה. הם באו אחריי כמו כלבלבים אחרי בעליהם. קלטתי את לירז יושבת בחצר עצובה. מנסה לקום מכיסא הגלגלים. "מה את עושה?!" צווחה נפלטה מהפה שלי. "נמאס לי כבר! להיות נכה!", היא צעקה לי חזרה…