ים כחול עמוק 2 – פרק 5 – פרק אחרון

הגשם לא מפסיק לרדת מהשמיים הכהים המלאי ענני סערה אפורים ומאיימים.
מזה שבועות שהשמיים היו שקטים, ורק עכשיו הבנתי, שהשבועות האלה היו השקט שלפני הסערה.
ועכשיו הסערה רועמת כל כך, לא רק באוויר… גם בתוכי.
ואני לא יכולה להפסיק לבכות לרגע, הכאב כל כך קשה כשהדמות שלו עולה בזכרונותיי, במחשבותיי, ובחלומותיי האפלים.
אני לא מפסיקה לחשוב עליו, ועל הפחד שלי…
הפחד שלי הוא זה שלקח אותו, העלים אותו, הגאות היא אשמה, ורק לאחר כמה שבועות , מצאו שרידים, גופות.
וכמות הדמעות שבכיתי יכולה למלא את האוקיינוס על גדותיו, ואני כל כך שונאת את עצמי, על כך שהים לקח אותו ממני.

ואני רצה , כל כך מהר שראותיי כבר מתחילות לצרוב, נשמותיי הופכות כבדות נורא תחת גשם הזלעפות היורד מעל ראשי.
אני לא עוצרת, ואחורה לא מביטה, רצה מהר כל כך , ועם כל שנייה עם המהירות עולה.
ראותיי כבר צורבות כל כך מרוב התאמצות, אבל אני חייבת, חייבת להגיע…
הגשם היורד מהמרומים… זה מרגיש כאילו הפחד שלי יוצא ממחבואו, מקיף אותי מכל עבר.
ואין לי לאן להימלט, אבל בכל זאת אני רצה כאילו אין מחר, רצה מהר כל כך, אולי אצליח לברוח מהפחד שלי.
אבל זה כל כך מטומטם.
מרחוק אני כבר שומעת את הגלים המתנפצים בחוזקה על החול הלבן, על הסלעים, רגליי נשאו אותי לכאן, בלי שרציתי, בלי שידעתי.
חשבתי שאני בורחת , אבל כנראה שכמו עכבר למלכודת, רצתי הישר אל זרועות הפחד.
רגליי לא עוצרות, כבר הבנתי לבד, שלא משנה לאן אברח, לא משנה כמה אתחבא, הפחד ימשיך למצוא אותי, להפריע לי בחיי.
וג׳ייסון, האהבה שלי, כבר לא איתי להגן עלי.
הוא הפר את ההבטחה שלו, ההבטחה שחשבתי שהוא יקיים בכל מחיר נעלמה כלא הייתה.
מילתו מתה יחד איתו, טבעה באוקיינוס הכחול והעמוק.
רגליי שוקעות בחול הלבן, כל גופי רועד, והקור חודר אל תוך העצמות ומרעיד אותי עד עמקי נשמתי הרעועה.
איך זה קרה?
למה דווקא לי?
שאלות רבות בלי תשובות רצות להן עכשיו במוחי.
וליבי השבור כל כך כבר בקושי עומד בכאב הנורא, כל כך כואב עד שהדמעות כבר לא מפסיקות לנזול על גבי לחיי.
כל פעימה של הלב ואני מרגישה איך הכאב פוקד אותי ומייסר אותי, כל שנייה, וכל רגע שליבי פועם.
והראש מלא בגעגועים , אני לא מצליחה לעכל עדיין שג׳ייסון מת.
הוא מת.
יותר גרוע… הוא טבע.
וזה קשה כל כך, הידיעה הזאת, שהוא כבר לא כאן, שהוא כבר לא בין החיים יותר, שאני לא אראה את פניו יותר, אשמע את קולו הגברי, אריח את ריח הבושם המוכר והנעים שלו.
וזה מייסר אותי עם כל שנייה שעוברת.
רגליי פוגעות במים הקרים כל כך, קור המים חודר עד לעצמותיי.
הלב מתחיל לדפוק במהירות רבה הרבה יותר ממה שהוא דופק, המוח מתחיל להשתגע, והדם מתפרע וזורם בעוצמתיות בעורקיי.
בטני נקשרת באלפי קשרים שאין לי מושג איך להסביר את ההרגשה שפוקדת אותי, אולי רק במילה אחת.
בכאב.
המים כבר מגיעים עד למותניי, והפחד מחלחל עמוק כל כך לנשמתי, שאני כבר בקושי נושמת, אבל הדמעות ממשיכות לשרוף במורד לחיי, והגוש חונק את גרוני.
הלב השבור כבר לא מגיב, לא אומר לי להפסיק, והראש רק דוחף אותי הלאה אל תוך המים העמוקים.
המים כבר מגיעים עד לכתפיי, והגשם הזולג מענני הסערה האפורים, הדומים כל כך לצבע עיניו זולגים מעל ראשי.
הכל מרגיש פתאום שונה כשהראש שלי נבלע מתחת למים.
פתאום כל מיני דברים שחשבתי שלא אשמע בחיים, ממלאים את אוזניי.
דפיקות הלב, הדם הזורם בעורקים, הגשם הזולג מעלי ופוגע במים הקרים.
הכל מרגיש שונה כשהראש שלי עכשיו מתחת למים הקפואים.
אני נזכרת פתאום בכל הרגעים שלי איתו, בכל הימים המאושרים שלנו יחד…
ואני מבינה שהם לא יחזרו, כי הים הכחול והעמוק לקח לי אותו, לקח לי את כל חיי.
פתאום אני יכול להרגיש את הנשמה שלי, מה שלא חשבתי שאוכל להרגיש אי פעם.
אני מרגישה בבירור עד כמה הנשמה שלי סדוקה, מרוסקת, לאלפי ומליוני רסיסים, שלעולם לא יצליחו לחזור להיות שלמים.
כי המים, כי הים הכחול והעמוק… לקח לי אותו.
כל פעם שיש דבר אחד טוב בחיי, הים עומד מנגד, צוחק עלי, צוחק ולא מפסיק, כי הוא הולך לקחת לי את זה.
את כל חיי הים לקח לי, עכשיו שיקח גם את נשמתי הסדוקה.
אין לי מושג כמה זמן הנשימה שלי עצורה, וכמה זמן המים הכחולים והעמוקים מקיפים אותי.
אבל משום מה אני כבר לא מוצפת בפחד, אני מוצפת בשמחה.
כי אני יודעת שעוד פחות מרגעים ספורים, אני מצטרפת אל ג׳ייסון, אל יקירי.
והשקט, השקט כל כך רועם ומרעיש באוזניי, ומרוב השקט יכולתי לשמוע את הצליל.
הצליל של שבירתי.
בכיתי כשהוא היה שמה, כשהוא עוד היה חי.
ועכשיו אני בוכה כי הוא מת.
ואני כל כך שבורה.
ואני יודעת שאם הלב ימשיך לפעום, יווצר חלל אינסופי בתוך הלב שלא יתמלא לעולם.
אני אכיר אותו יותר מתמיד.
ואני אחכה ואחכה בחלל הזה.

אני מסובבת את פניי הצידה, המים גורמים לשערי הבלונדיני-שטני לרחף במים האפלוליים, אני מדמיינת אותו מולי, שוקע ביחד איתי אל המצולות, אל עומק הים הכחול.
שפתיי לוחשות אליו את אהבתי, מחייכות בפעם האחרונה כשעיניי נעצמות ודמותו מתפוגגת מהמים האפלים.
ואני מחזירה את נשמתי, אל ׳הים הכחול ועמוק׳, שהיה אמור לקחת אותי לפני 11 שנים.