ים כחול עמוק 2 – פרק 4 – ׳בועה׳

עם כל צעד שרגליי לוקחות קדימה הלב שלי דופק בכבדות יותר.
בום, בום בום, בום…
עם כל צעד אני מתקדמת יותר במורד הרחוב הארוך, ארוך כל כך שבעיניי נראה אינסופי.
עם כל צעד מחשבות ממשיכות לתקוף את ראשי, ומשום מה זיכרון אחד צף למעלה מאלפי הזיכרונות איתו.

••
״אני כל כך מצטערת״ מהרתי להגיד, ולהרים את מבטי אל הגבר שהתנגשתי בו, הוא כבר עמד על הרגליים ובחן שריטה כמעט בלתי נראית לעין על ידו השרירית והעבה.
עיניים אפורות פנו להביט בפניי, הוא שלח זרוע שרירית לעברי, תפסתי בידו החמה והגדולה, הוא מושך אותי ותוך שנייה מעמיד אותי על הרגליים.
״דסטני?״ לחישה מופתעת בקעה מפיו, לא גוברת על השקט השורר ברחובות השקטים והחשוכים של העיירה הזאת.
״סליחה, אנחנו מכירים?״ שאלתי מבולבלת, בוחנת את הגבר הזר העומד מולי.
שיער שחור פחם כמו שמי הלילה הכהים, עיניים אפורות כהות כמעט שקופות, צלקת שנמשכת על גבתו השמאלית וחוצה אותה, הוא לבש מכנס בד שחור עד הברך , וגופיית סבא שחורה שהבליטה את שריריו הגדולים, קעקוע של אותיות סיניות הופיעו על כול אורך אמתו, וקעקוע של הצבא מופיע על הזרוע השנייה.
לא זכור לי שפגשתי אותו אי פעם.

••

אני נזכרת בפעם הראשונה שפגשתי בו כשחזרתי אל העיירה, כשהוא עשה ריצה, ואני רצתי בכיוון הנגדי מהפחד הכל כך גדול שלי.
חיוך קלוש עולה על שפתיי העבות, קו עקום שמתרחב לאט לאט על פניי למחשבה עליו.
חיוכי מתרחב עם דמותו הגברית שעולה לה בדרך קבע למחשבותיי.

זה מרגיש כל כך מוזר, הרחוב הארוך הגיע לקיצו, ומרחוק אני מצליחה כבר להבחין בסקיי, שערה שחור פחם כמו שלו, משתלב עם השמלה השחורה שלגופה הרזה והמעט נמוך.
היא מבחינה בי מעברו השני של הרחוב, ומנופפת לי בידה.
כביש האספלט השחור עדיין ריק, כל היום הזה נראה ריק, השמיים האפורים מעיקים על היום הזה.
אני חוצה לאט את הכביש השחור, לא מסתכלת לצדדים, כי שום נפש חיה לא עוברת ברחוב משום מה.
אני מגיעה אל סקיי, היא מחייכת אלי חיוך עדין ורחב, חיוך שבור… אבל עדין.
היא מחבקת אותי, ידייה הדקות עוטפות את מותניי ואני מחבקת אותה בקצרה, היא מסתכלת עלי.
״את מוכנה?״ היא שואלת אותי, עינייה האפורות שכל כך דומות לשלו, מביטות לעומקי , וכמו עיניו של ג׳ייסון היא מצליחה איכשהו להסתכל לתוכי, אל מתחת למסכות.
אני מהנהת לאט בראשי , לא בטוחה…
היא מחייכת לעברי, חיוך מעודד.
ושתינו נכנסות למדשאה הירוקה והגדולה, שמאחורי הכנסייה בעיירת הים הקטנה.
מתקדמות ביחד, יד ביד, אל עבר הקבוצה הגדולה של האנשים.
מתקדמות ביחד, יד ביד, עוד דקה ואני אראה אותו.
סוף סוף אביט בו.
אני רואה אותו מרחוק, חיוך לאט לאט מתרחב על פניי, סוף סוף חיוך אמיתי משתלט על פניי.
אני חוצה את הקהל, מפלסת את דרכי לעברו…
ובשנייה בודדה, הבועה שחייתי בה בשבועות האחרונים התפוצצה לי היישר בפנים.
סוף סוף אני רואה אותו…שוכב שמה, בתוך הארון…
כל חלומותיי הרעים שסירבתי להאמין… מתגשמים.