ים כחול עמוק 2 – פרק 1 – ׳הזמן שחולף לו׳

עברו ימים, שבועות, חודשים, שחייתי בלי ידיעה מה איתו, איפה הוא, אם הוא נמצא…
ולאחר חצי שנה מייסרת, הם הודיעו לנו, שנמצאה ספינה טרופה.
אני מתעוררת לבוקר אפלולי, לבוקר אפור, כמו כל הבקרים מאז הודיעו לי שהוא נעדר.
אני קמה מהמיטה שלי, לשם שינוי משמעותי, הייתי צריכה לישון קצת במיטה שלי, להניח את ראשי על הכר המוכר שלי.
שספג כל כך הרבה דמעות שלי במשך השנים.
אני מתיישבת על קצה המיטה הרכה, רגליי נוגעות-לא נוגעות ברצפה הקפואה.
אני לא רוצה לקום, אני רוצה לחזור אל השמיכות החמות, להמשיך לבכות את נשמתי החוצה, ושדמעותיי ימשיכו להיספג בכרית הלבנה.
אבל אני חייבת לקום, אני לא יכולה לדלג על היום הזה, כמו על ימים אחרים.
אני חייבת להתעורר, להתארגן…
אני מניחה את רגליי על המרצפות הקפואות, גופי מתרגל במהירות לקור השורר בחדרי המוכר בבית סבתי.
חודשים שלא ישנתי כאן, רק מתחילת השבוע האחרון.
אני צועדת אל עבר חדר הרחצה הפרטי שבחדרי, רגליי מסרבות לנוע, אבל בכל זאת איכשהו, אני מצליחה לגרום להן לצעוד אל עבר חדר הרחצה.
אני פותחת את דלת העץ הכהה, רצפת אריחים לבנים, אמבטיית שיש לבנה, כיור מקרמיקה לבנה, ועל הקיר תלויה מראה, שמסגרתה לבנה.
הכל לבן, הכל טהור, הכל צח…
וחיי ההפך הגמור מכך.
אני נכנסת אל חדר הרחצה הבהיר, אפילו לא טורחת להדליק את המנורה התלויה על התקרה, החדר מספיק מאור בעיניי, אין עוד צורך באור לבן שיאיר את נשמתי החשוכה.
אני עומדת מול המראה המבריקה, השתקפותי מביטה לעברי, עיניי הכחולות ירוקות מסתכלות בחזרה אלי.
עיניי סורקות את הבעתי, את שקיי השינה שהפכו לכחולים דהויים כמעט כמו מכות יבשות מחוסר שינה, שבלילות במקום לישון… אני בוכה, מוציאה את נשמתי החוצה.
עייני בורקות בברק מוזר של כאב, הלב השבור שלי פועם לאיטו, בקושי אפשר לשים לב.
אני בקושי חיה… כמעט כמו זומבי מהלך.
פניי חיוורות יותר מתמיד, כמעט לבנות כל כך כמו רצפת האריחים הבהירה.
כמעט כמו אמבטיית השיש הלבנה.
חיוורות ולבנות כל כך.