ים כחול עמוק – פרק 8

דפיקות רמות על דלת חדרי מקיצות אותי משנתי הטרופה, כנראה שנרדמתי שהדמעות הקרות זולגות על לחיי.
אני קמה לאט מהמיטה, כאב ראש הולם בחוזקה ברקותיי.
״רק רגע״ אני קוראת בקול אל מי שלא נמצא מהבעד השני של הדלת, כנראה סבתא שהגיעה.
אני ממהרת אל חדר הרחצה הפרטי שלי, שוטפת את פניי במהירות, שוטפת מעליהם את שובל הדמעות היבשות על לחיי.
וממהרת שוב אל עבר דלת חדרי, ופותחת אותה.
״היי סב..״ אני מתחילה לומר אבל עוצרת מופתעת, כשאני רואה את ג׳ייסון עומד מולי.
״דלת הכניסה הייתה פתוחה, את בסדר?״ הוא שאל מתנשף, עצמתי את עיניי מקללת את עצמי מבפנים אינספור פעמים, לעזאזל!
איך שחכתי לסגור את הדלת?
״אני בסדר, תודה על הדאגה״ אני מחייכת את החיוך הכי מזוייף שלי, חיוך שניראה כל כך אמיתי, אך מבפנים הוא כל כך מזויף .
״את בטוחה?״ הוא שואל אותי, זה ניראה שהוא מכיר אותי, אבל זה מעצבן שהוא לא משחרר אותי מאז שהגעתי לעיירה.
״כן״ אני מביטה עליו במבט מבולבל, מבט שמנסה לחפות על לא מעט שקרים, שמנסה לחפות על העיניים האדומות שלי.
״אז אני אלך…״ הוא מלמל בשקט, כמעט לעצמו, אני מהנהת אליו, יוצאת ביחד איתו מחדרי.
בכדי ללוות אותו אל עבר דלת הכניסה, שברוב טיפשותי השארתי פתוחה לרווחה.
הגענו אל דלת הכניסה, רגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב אלי בחזרה.
״אני יודע שאני פתאומי, ואני יבין אם תרצי לסרב, אבל את רוצה אולי לצאת איתי הערב?״ הוא שואל קצר נשימה, מחכה לתשובה שלי.
שום דבר לא הסגיר אותו, שום מבט, שום רגש שניראה על פניו, קפוא, דומם כמו פסל גברי וקר.
״אני…״ מלמלתי, הוא חייך חיוך קטן, ״אוקי אז אני אלך״ הוא אמר בשקט עם חיוך קטן ומזויף.
הוא הסתובב בחזרה בגבו אלי, יורד את המדרגות הקדמיות אל עבר שביל הגישה וצועד בדרך אל אופנוע כבד שחור וגדול החונה על הכביש.
״ג׳ייסון!״ אני צועקת לעברו כשהוא עולה על האופנוע השחור, ובא להניח את הקסדה השחורה התואמת על ראשו.
הוא מסובב אלי את מבטו, עיניו האפורות ננעצות בעיניי מרחוק, מחכה לי שאדבר.
״אני אשמח״ אני מחייכת לעברו חיוך שהשתדלתי בכל כוחי שלא יראה מזויף, הוא מהנהן פעם אחת בראשו ושם את הקסדה עליו.
רעש האגזוז מרעיש בקול ברחוב השקט בשנת צהריים מאוחרת, הוא עושה לי שלום קטן עם ידו ופותח בנסיעה.
האופנוע נעלם במהירות יחד איתו.

שבתי על עקבותיי, הפעם מוודאת שדלת הכניסה סגורה ונעולה, ונכנסת אל תוך הבית הריק.
תחושה קרה שבה לעטוף אותי בכזאת מהירות, אני שוב לבד בבית הגדול.
הסתכלתי על שעון המחוגים הגדול והמפואר התלוי על הקיר בסלון המזרחי, קרני שמש קטנים המסתננים מהחלון הצדדי הבריקו על הזכוכית של השעון.
השעה קרובה לשבע וחצי בערב, ובשמונה הוא בא לאסוף אותי.

נתתי למים החמים הזולגים מהברז לעטוף אותי, לחמם את הלב הקפוא שלי, להפשיר את הגוף הרועד שלי.
במקלחת, המים לא ניראים כל כך מאיימים, במקלחת הם לא ניראים מזיקים.
אני שוטפת מעל גופי הרזה והערום את שאריות הסבון הנעים, שניחוחו מתפזר בכל רחבי חדר הרחצה הרחב והפרטי שלי.
סגרתי את הברז, המים חודלים מלזרום, אני יוצאת לאט מהמקלחת, נזהרת לא להחליק מהמים הזולגים מגופי הרועד.
עטפתי את גופי במגבת גדולה ולבנה, במגבת נוספת מייבשת את שערי השטני בלונדיני המגיע עד לשכמותיי.
ניגבתי במהירות את גופי הרועד מהקור שהשתלט בחדר הרחצה, מתלבשת בבגדים תחתונים תחרה לבן התואמים זה לזה.
יצאתי מחדר הרחצה, אדי חום בודדים ברחו החוצה והתאדו במהירות בחלל החדר הקריר.
פתחתי את הארון, מסתכלת על השמלות התלויות על הקולבים, לא רציתי ללבוש שום שמלה, אז שלפתי מאחד הערמות מכנס שחור צמוד המחמיא לקימוריי.
חולצת בטן תחרה לבנה וצמודה, עם שרוולים ארוכים ועם גב מעט פתוח.
נעלתי לרגליי נעלי בובה שחורות חלקות, והברשתי את שיערי הבלונדיני גלי.
״סטן?״ שמעתי קול גברי הקורא בשמי.
״לעזאזל״ מלמלתי לעצמי, הבטתי על השעון שעל קיר חדרי, כבר שמונה וחצי.
״רק רגע״ צעקתי בחזרה אל ג׳ייסון.
סיימתי להתארגן במהירות, ויצאתי מהחדר, סוגרת אחרי את הדלת.

ירדתי בגרם המדרגות הארוך אל עבר הקומה הראשונה, אל עבר המבואה.
ג׳ייסון כבר עמד שמה, מדבר עם סבתא, שכנראה כל כך מתעניינת בשירות הצבאי שלו.
למה הסכמתי לצאת הערב?
ועוד איתו…
מה עבר בראשי כשהסכמתי ?
ואז נזכרתי, רציתי תשובות, מאיפה הוא מכיר אותי כל כך טוב, מאיפה הוא יודע עלי כל כך הרבה דברים, שאני בעצמי לא יודעת.
״ניצא?״ אני מחייכת חיוך מזויף שאני מגיעה לעבר דלת הכניסה שם הם עומדים.
״תהנו מתוקים״ סבתא מחייכת לעברו ונכנסת אל המטבח שניחוחות של הנזיד שלה ממלאים את החלל.
הוא יוצא מבעדה של הדלת, אני עוקבת אחר צעדיו, מוכנה לסבול איתו רק ערב אחד, רק בשביל התשובות.

הוא נהג, ברכב ספורט שחור, הוא לא הביט לעברי, הוא לא דיבר.
רק נהג בשקט ובריכוז כשעיניו נעוצות בשמשה הקידמית, מרוכז בכביש האספלט השחור והמתמשך.
״אז לאן אנחנו הולכים?״ אני שואלת בכיחכוך גרון, מנסה לשבור את השקט המביך.
״חכי ותראי״ הוא עונה, שוב באותו הקול הקר, המת שתמיד יש לו, הפנים שלו לא מסגירות דבר.
רק העיניים האפורות שלו, מסגירות שיש בו כל כך הרבה כאב.
שוב שקט משתלט עלינו, רק רעש הגלגלים החורקים מתחת לרכב המתקדם שובר את הדממה שבנינו.
הבטתי מבעד לחלון, השמים כהים ומלאי כוכבים קטנים וזוהרים של אור, מאז היום הראשון שהגעתי לעיירה הזאת, זה הלילה היחיד שבו רואים את השמיים המרהיבים בשלמותם, בלי שום ענני סערה אפורים שיכסו את פני הרקיע.
הרכב עוצר, אני לוקחת נשימה עמוקה, ויוצאת אחרי ג׳ייסון מהרכב השחור.
״איפה אנחנו?״ אני מלמלת בשקט, יצאנו מהעיירה הקטנה, איפה שהוא בכביש הבין עירוני, לכיוון העיירה הצמודה.
״זאת הפתעה״ הוא מחייך לעברי, והפעם החיוך לא נראה כל כך מזויף כמו החיוך שלי, חיוך שנראה מעט… אמיתי.
הוא הושיט לי את ידו הגברית והחמה, הסתכלתי עליו בהססנות, ״תסמכי עלי״ הוא לוחש לעברי בשקט.
אני אוחזת בזרועו, מאפשרת לקולו הגברי לגרום לצמרמורת במעלה גבי החשוך.
ונותנת לו להוביל אותי אל תוך המבנה הכחול והגדול.