ים כחול עמוק – פרק 7

אני יושבת בכיתה, בשולחן הכי צדדי בהתחלה, המקום היחידי שהיה פנוי.
במשך השיעורים המעייפים אני מרגישה איך המבטים של שאר התלמידים האחרים ננעצים בגבי.
אני רק רוצה לחזור כבר אל הבית, אל פינת השקט האחרונה שיש לי, שבו אני לבד.
זה כבר השיעור האחרון, המורה הזקנה מדברת על מבחני האמצע בספרות ואני בכלל לא מקשיבה לדברייה המשעממים.
רק מביטה על שעון הזהב הדק והעדין שענוד על מפרק כף ידי.
המחוגים זזים, וזה ניראה שהם בקושי סוחבים את עצמם קדימה, בקושי מתקתקים.
רק עוד חמש דקות בודדות, והשיעור נגמר, רק עוד חמד דקות ואני אוכל סוף סוף ללכת הביתה.
המוח שלי שוקע במחשבות שוב, ובעקבות כך אני לא מרגישה עוד את מבטי התלמידים הנעוצים בגבי.
אני נזכרת בג׳ייסון, בשיחה שלנו מלפני שבוע, עד כמה אנחנו דפוקים, אני נזכרת בכך שהוא ראה אותי באותו הלילה שניסיתי להתמודד עם הפחד שלי, הוא ראה עד כמה מבועתת ושבורה הייתי.
אני נזכרת במים העמוקים, הכחולים כהים, בגלים הגדולים שגועשים ומתנפצים על החוף הבהיר.
מתנפצים על נשמתי המפוחדת ומרסקים אותה, שוב , ושוב…
הצלצול מקיץ את המחשבות שלי מהר יותר ממה שתיארתי לעצמי, חמש הדקות האחרונות של השיעור חלפו במהירות שמוחי היה שקוע במחשבות הקשות.
אספתי את מחברותיי ואת הקלמר הורוד אל תוך תיק הצד השחור שלי, ומיהרתי לברוח מהכיתה הרחבה המלאה עדיין בתלמידים.

תחושה קרה וריקה עוטפת כל חלק בגופי שאני נכנסת אל הבית הריק והגדול.
סבתא עדיין לא בבית, וחוץ ממנה אין עוד אף אחד אחר בחיי…
אני מתקדמת אל עבר גרם המדרגות, השקט מחלחל עמוק כל כך לאוזניי.
אני עולה מדרגה אחר מדרגה, והפעם כנגד הפעמים הקודמת שהייתי מתגנבת אל הבית בשעות מאוחרות, אני נותנת למגפיים השחורות שלי לחרוק על פרקט העץ הכהה.
אני חוצה את המסדרון האפלולי והקצר, ונכנסת אל חדרי הרחב, סוגרת את דלת העץ הכהה התואמת לפרקט הישן החורק תחת רגליי.
הורדתי את התיק השחור והכבד שלי מעל כתפי, נותנת לו להישמט מידיי לצד דלת חדרי הכהה.
אני כושלת אל עבר המיטה, דמעות חמות כבר זולגות מבעד לעיניי מאז שהתחושה הריקה מילאה אותי כשנכנסתי אל הבית הגדול.
אני משילה מעלי את ג׳קט העור השחור שלי, מסירה מעלי את המגפיים השחורות וזורקת אותם לצד המיטה.
נכנסת אל בין המצעים החומים והחמים, יחד עם הבגדים, יחד עם הג׳ינס הסקיני הצמוד לרגליי.
אני עוצמת את עיניי השורפות מהדמעות, אבל הדמעות לא מפסיקות לזלוג, אחת אחרי השנייה מטביעות אותי בייגוני.
כמו באותו הלילה שטבעתי…
הלילה שלקח ממני הכל.
את החיים, את השמחה, את אבי…
אני מסתובבת לצד השני של המיטה בתקווה שהמחשבות לא הסתובבו יחד איתי, אבל אני כל כך טועה.
המחשבות המלוות בדמעות ממשיכות להציף אותי מכל עבר.
לא משנה כמה חזק אני מנסה להשתלט עליהם, לא משנה כמה חזק אני מנסה להתעלם מהם.
ולנסות להמשיך בחיי…
אותו הלילה רודף אותי בהדים של זיכרונות שלא ימותו, לא משנה כמה חזק אנסה להרוג אותם.