ים כחול עמוק – פרק 4

רוח שורקת בטריסים הפתוחים למחצה, רעמים מרעישים את שמי הלילה המאוחרים.
כבר שעות שאני מפחדת להירדם, מפחדת לקום מהמיטה, מפחדת לסגור עיניים, או לזעוק לעזרה.
אני לא יודעת כבר מה לעשות, הפחד הזה, הטראומה הזאת, זה מעסיק את הראש שלי 24 שעות ביממה, מאז שחזרתי אל העיירה.
אני קמה לאיטי לכדי ישיבה על המיטה הרכה, כל כך רכה שמאיימת לבלוע אותי עמוק לתוכה.
לאט אני מסובבת את מבטי אל החלון, ממקדת את מבטי בהשתקפותי על הזכוכית השקופה, מקשיבה בשקט לרוח השורקת בטריסים האפורים.
שורקת בחוזקה.
כנגד רצוני אני נזכרת בג׳ייסון, המבט שהוא הביט היישר אל תוך עיניי באותו הלילה.
מבט מבולבל, מרחם כל כך, אבל הדבר היחידי שבלט במבטו, יותר מכל דבר אחר.
הייתה הנפש הרעועה שלו, שבקושי מפעפעת בתוכו.
השעה כבר אחרי חצות, ירח לבן ועגול נישא בשמיים הכהים המלאי ענני סערה גדולים, הרוח לא מפסיקה לרגע לשרוק בחוזקה בטריסים הישנים.
אני קמה לאט מהמיטה החמה, כל שריר רדום בגופי מתעורר בשנייה, עומדת על קצות אצבעותיי, הקור חודר אל תוך עצמותיי הנוקשות.
החורף עומד להכות בעיירת הים הקטנה.
אני מדלגת צעד אחר צעד אל עבר הארון במהירות, לובשת את הבגדים הכי חמים המקופלים במסודר על המדפי העץ הכהים.
מכנס טרנינג אפור עבה, גקט תואם מצמר המחמם את גופי תוך פחות מדקה בודדה.
אני גורבת גרביים עבות על רגליי, נועלת את המגפיים השחורות שלי במהירות, וממהרת לצאת מהחדר הריק והשקט.
שקט שורר במסדרון, רק נחירות מעומעמות מחדרה של סבתא שבהמשך המסדרון הקצר מפרות את הדממה.
אני מתקרבת אל גרם המדרגות, ויורדת בשקט מדרגה מדרגה, נזהרת לא להרוס גם אני את הדממה.
תוך פחות מכמה דקות ספורות ומעטות, והייתי כבר מחוץ לבית הרחב, עומדת ברחוב השקט, שרוח חזקה עוטפת אותי מכל עבר.

אני משחזרת צעדים ישנים, צעדים ישנים וקטנים של מלפני שנים.
הדרך מוכרת להחריד, כל צעד ואני נזכרת בנוף הפסטורלי שמסביבי.
במחשבותיי הנוף הזה תמיד נשאר כציור שלא נגמר בתוכי מוחי.
עצים שהעלים הרבים תמיד כתומים וצהובים, גן שעשועים ישן שכבר ילדים לא משחקים במתקניו המחלידים.
אבנים לבנות וקטנות הנמעכות תחת מגפיי השחורות.
אני מרימה לאט את מבטי, אל עבר השמיים הכהים, אל עבר הרוחות הבלתי נראות הנושבות באוויר.
כוכבים זוהרים מציצים מבעד לענני הסערה.
ממלאים את הרקיע הכחול כהה, כחול כמו הים בשעות הלילה המאוחרות.
כחול עמוק כמו שהיה באותו הלילה…
לילה ששינה הכל עבורי.
אני מרכינה את מבטי חזרה ארצה, אל עבר החצץ הלבן הקטן הנמעך קלות תחת רגליי.
עושה לאיטי את דרכי אל עבר הקרוסלה הישנה, מתיישבת על הברזל האדום והמחליד.
היא מסתובבת לאט ולבד בגלל הרוח החזקה, ולמרות שהקרוסלה נעה באיטיות, בחילה מוצאת את דרכה אל ביטני.

״שנים שלא היית פה״ קול גברי מקפיץ אותי בבהלה ,אני שומעת קול גברי שלא ציפיתי שאשמע.
״אני מתחילה לחשוד שאתה עוקב אחריי ג׳ייסון״ אני אומרת בעוקצנות מסתובבת באיטיות עם הקרוסלה לעברו.
כמו באותו הלילה, לבוש בבגדי ריצה, אוזניה תקוע באוזנו והשנייה שמוטה על כתפו.
״אולי זה לא סתם חשד״ הוא מחייך חיוך חצוף ונועז.
״מה אתה רוצה ג׳יי?״ אני שואלת אותו, הוא עוצר את הקרוסלה האדומה והחלודה מלהסתובב באיטיות.
״תבואי איתי לטיול?״ הוא שואל, מציע לי את כף ידו השרירית בתור משענת כדי שאוכל לעמוד.
״אוקי״ אני עונה בשקט, נתמכת בכף ידו הרחבה ויורדת מהקרוסלה הישנה.

אנחנו צועדים זה לצד זאת, כבר דקות ארוכות, שקט שולט על הרחובות הריקים בשעת לילה מאוחרת.
״את מתחילה ללמוד בבית הספר שפה בעיירה?״ הוא שואל אותי, מתעניין.
אבל משהו בנימת הדיבור שלו מראה שזה לא מה שהוא רוצה לשאול.
במבט אחד בעיניו אני מבינה שהוא רוצה לשאול, לגבי אותו הלילה, שברחתי ממנו, שברחתי מהים שגעש מאחוריו.
״שבוע הבא אני מתחילה״ אני עונה בשקט, תמיד הייתי בחורה ביישנית, שקטה.
״אחותי לומדת שמה, שכבת י״א קוראים לה סקיי״ הוא לוחש לעברי, אבל משום מה זה מכה בי בשנייה, את זה אני זוכרת.
משהו מעומעם בעמקי הזיכרון שלי עולה לפתע לראשי, אני מכירה את סקיי.
אני מהנהת קלות בראשי לעברו.
״אז אתה חייל?״ אני שואלת את המובן מאליו, קעקוע מארינס מתנוסס על לוח החזה שלו.
ועל הזרוע קעקוע של יחידת אריות הים של צבא ארצות הברית.
״כן, כבר סבב שלישי״ הוא עונה את אותה התשובה שענה לסבתי.
״אפשר לשאול אותך כמה שאלות?״ הוא אומר מהר, לפני שהספקתי לפצות את פי.
אני מהנהנת קלות בראשי, הוא מסובב את מבטו לעברי, פניו ניראים רציניים לרגע.
״למה היית בים אתמול בלילה?״ הוא שואל בשקט, עוצר מההליכה הממושכת שלנו זה לצד זה לאורך הפארק הגדול והישן.
עצים גבוהים שעליהם הצהובים נושרים, מסוככים מעל ראשינו.
״אני…זה….״ לא מצאתי את המילים הנכונות, לא רציתי למצוא אותם, לא רציתי לספר לו.
אבל משום מה זה ניראה שהוא יודע עלי יותר ממה שאני יודעת עליו.
״אני לא רוצה לדבר על זה״ אני מסכמת בשקט את המילמול המגוחך שלי מלפני כמה שניות ספורות.
הוא מביט עלי, עיניו מביטות עלי באותו המבט מאתמול בלילה.
מבולבל כל כך, מרחם עלי באיזה שהיא צורה.
אבל קשה כל כך, להתעלם מזה…
מהחלק האבוד שבתוך עיניו האפורות, מהנשמה השחוקה שלו המשתקפת החוצה, למרות שהוא לא מודע.
״אני יכולה לשאול אותך כמה שאלות?״ אני שואלת אותו גם בשקט.