ים כחול עמוק – פרק 24 – פרק אחרון לעונה

כעבור שבוע

חלף לו שבוע מאז שמעתי מג׳ייסון בפעם האחרונה, עבר לו שבוע מאז שיחת הטלפון הלא ברורה שלו.
הוא דיבר על לא מעט דברים, וכולם מסמנים על השבר שחוצה את נפשו הרעועה, הוא בקושי מצליח להחזיק מעמד שם, בקושי מצליח להילחם.
דבר אחד לא יוצא ממוחי, כשהוא אמר לי ׳תמיד אמרו לי להיזהר במה שמבקשים׳ ואני לא יודעת אם זה סימן, או סתם תחושה רעה…
אבל אני מתפללת בכל ליבי, שיזהר שם, בכל דבר שהוא עושה, שיזהר.
והפחד הגדול שלי, שהוא על ספינת שיוט, משקל ענקי של כמה טונות הצפות על האוקיינוס הכחול והעמוק לא מרגיעים את הלב הדואב שלי, זה לא נותן לי מנוחה, גם לא בשנתי הרדופות חלומות וסיוטים.
׳תזהרו במה שאתם מבקשים׳ המשפט שוב רץ במוחי, אינספור פעמים, שוב ושוב ושוב ושוב…
ממלא את התת מודע שלי, שוב ושוב ושוב ושוב…
בבקשה שיזהר שמה, אלוהים בבקשה שלא יקרה לו דבר.

אני מפסיקה לבהות בתמונה התלויה על קיר סלונו, אני לא עוזבת את הדירה שלו כמעט ובכלל, ובלילות אני נשארת ערה עד מאוחר, לראות אולי הטלפון בבית יצלצל שוב וקולו יבקע מהבעד השני.
אבל זה לא קרה, כבר שבוע שלם שהטלפון בבית שקט ונודם, אף לא צלצול אחד הצורם באוזניים.
פעמון הדירה מצלצל, וקוטע ברגע בודד את קו המחשבה העמוק שלי, ועיניי אוטומטית מביטות אל עבר דלת העץ החומה והכהה, עם השניות שעוברות הדפיקות גוברות ומרעישות.
״סטן תפתחי!״ אני שומעת במעומעם את קולה הדק והעדין של סקיי מהבעד השני, והדפיקות רק מתגברות.
״דסטני!״ היא צועקת, ואני ממהרת את דרכי אל עבר הדלת, מסירה את המנעולים, מסובבת את המפתח בחריץ ופותחת בפנייה את דלת הדירה.
היא נראת רע, שערה סטור מהרוח ומהגשמים היורדים לפרקים מהשמים, עינייה שחורות מדמעות ואיפור מרוח, וזה גורם לי לתהות…
לפחד כל כך, ולדמעות לגאות ולזלוג מעיניי בכזאת מהירות שלא חשבתי שתקרה.
״מה קרה?״ אני שואלת מבולבלת, היא מושכת באפה מהקור השורר.
ופשוט פותחת את ידייה, מחבקת את גופי הדק והרזה, ופורצת בבכי מר.
״זה ג׳ייסון, סטן… ״ היא בוכה אל תוך החזה שלי, ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים, ברגע ששמעתי את השם שלו.
״מה ג׳ייסון? סקיי? מה איתו?!״ אני שואלת חרדה, גוש גדול חונק את גרוני ומקשה עלי לנשום לפתע.
״הוא נעדר…״ היא לוחשת ופורצת שוב בגל חדש של בכי.
הכל הופך מטושטש לרגע בעיניי, ואני קורסת על ברכיי כשהדמעות פורצות להם מעיניי, שורפות אותי, וצורבות אותי במורד לחיי.
הגוש עבה חונק את גרוני ולא מרפה, מקשה עלי כל כך לנשום…
״מה?!״.