ים כחול עמוק – פרק 22

סיוט חדש תפס את מיקומו של הסיוט הישן, סיוט חדש ואימתני הרבה יותר מהסיוט הישן.
תמיד הייתי חולמת על אותו הלילה שהפך בשבילי עולמות, הפך את חיי על צירם, תמיד חלמתי על ליל התאבדות של אבי.
אבל עכשיו, מאז שג׳ייסון עזב, הלך לצבא…
סיוט חדש תופס את מקומו במרכז מוחי, מחליף את הישן, ומעצים את הפחד שלי.
סיוט על ספינת משא צבאית טובעת, וג׳ייסון על הסיפון…
וכל לילה, בשלוש לפנות בוקר בדיוק, אני מתעוררת שטופת זיעה, קוראת לג׳ייסון שנמצא אי שם מעבר לאופק.
צועקת לו שיציל את עצמו מטביעה, בזמן שאני רחוקה ממנו ביבשות ובאוקיינוסים, וטובעת בתוך הפחדים של עצמי.
בלי היכולת לעזור לו באיזה דרך שהיא.
אני קמה לאט מהמיטה הרכה, מהמיטה שלו, אני מבלה את זמני כאן יותר זמן ממה שאני מבלה בביתי.
אני פה כדי להחליף מצעים, להשקות את העציצים, ככה זה… תירוצים.
אבל בעצם אני לא יכולה להתרחק מפה יותר מידי זמן, זה המקום היחידי שאני מרגישה שלמה ומוגנת, והריח שלו עוד דבוק בכרית עליה אני שוכבת.
אני צועדת על המרצפות הקרות אל עבר המטבח הקטן שבדירתו.
לוקחת מהארון כוס זכוכית גבוה וממלאה לתוכה מים קרירים מהברז, לוגמת לאט עד שאני מרווה את צמאוני, מרווה את הפחד שבתוכי.

צלצול טלפון הבית מקפיץ אותי במקומי וגורם ללבי לדפוק בחוזקה, השעה קרובה לארבע לפנות בוקר, והטלפון בבית צלצל בקולי קולות ומפר את הדממה החשוכה שבדירה הקטנה.
אני מניחה את כוס הזכוכית המלאה מים קרים על השיש הנקי, ועייני לא עוזבות את הטלפון המצלצל בקול.
אני צועדת לעברו, צעד אחר צעד, וזה ניראה שהדרך היא אינסופית, והפחד המלווה אותי זה שהטלפון יפסיק לצלצל בלי שאגיע אליו.
אבל זה הכל בראש שלי, אני מגיעה לטלפון כל כך מהר ומרימה את השפורפרת קרוב לאוזני.
-״הלו?״ אני לוחשת אל הקנה בהיסוס.
-״דסטני!״ הקול המוכר שלו נשמע מהבעד השני של הקו, מלא בצער.