ים כחול עמוק – פרק 19

-כעבור חודש-

המים מטפטפים מעל ראשי, חמים שורפים, מנקים ביסודיות את נקבוביות גופי.
אני נזכרת במשפט ישן כל כך, משפט שאמרו לי לפני שנים רבות.
׳תזהרי במה שאת מבקשת׳ – אף פעם לא האמנתי להם, אני בסך הכל מבקשת להעלים את הכאב.
זה כבר שבועות שלא שמעתי שום חדש מצד ג׳ייסון, עברו ימים רבים מאז המכתב האחרון שהגיע לסף דלתי.
עבר חודש בודד שזחל לאיטו, נשארו רק עוד ארבע חודשים, רק עוד ארבע חודשים והוא חוזר…
אבל זה לא אומר שאיבדתי את התקווה, אני יודעת שהכל בסדר, אני מרגישה את זה בעצמותיי, אני בטוחה שהוא בריא ושלם, וששום דבר רע לא קורה לו.
״סטן, האוכל עוד מעט מוכן״ אני שומעת מהבעד השני של הדלת את קולה של סקיי, אחותו הקטנה, בזמן שהוא נעדר, אני וסקיי התחברנו מחדש, ומעכשיו אנחנו עושות כמעט כל דבר ביחד, בלתי נפרדות.
המים הרותחים ממשיכים לזלוג מעל ראשי, חמים כל כך, שורפים את עורי מפנים החוצה.
מתחת למים הרותחים אני מרגישה כל כך טוב עם עצמי…
אני מצליחה לשכוח קצת את הדאגות, הספקות, ולסחוף את עצמי על גל עצום של מחשבות.
אני מגחכת בשקט למשמע מחשבותיי, ׳גל עצום׳, כמה אירוני, והפחד שלי ממים רק גדל עם הזמן.

אני יוצאת מחדר הרחצה, שהבגדים לגופי, ושערי הבלונדיני קלוע לצמה ארוכה שריח השמפו נידף ממנה.
אני צועדת בלי לחשוב אל המטבח, אל סקיי, ואל שולחן האוכל שהיא הספיקה לערוך לבדה.
״היית מחכה לי שאצא מהמקלחת, הייתי עוזרת בהכנות״ אני מחייכת לעברה חיוך קטן ומתוק.
היא מנידה בידה לביטול, ״זה לא לקח לי יותר מכמה דקות בודדות״ היא מחייכת לעברי בחזרה, חיוך שהוא כל כך דומה לחיוך שלו…
״האוכל מוכן, תשבי״ היא מסמלת בידי אל כיסא העץ, במטבח הקטן של דירתה הרחבה, שונה כל כך מדירת אחיה הבכור.
אני מתיישבת לצד השולחן, על כיסא העץ הבהיר למולה, היא ממהרת להעמיס אוכל רב על צלחתי.
הניחוחות מתפשטים בחלל המטבח הקטן, ממלאים את אפי, וגם זה מרגיש כל כך טוב, משכיח ממני את הדאגות בצורה זמנית, אך טובה ביותר.
״בתאבון״ סקיי מחייכת אלי, ואיכשהו, בעזרת חיוכה…
היא ממלאת את החסר.