ים כחול עמוק – פרק 15

שוב זה קורה, אין לי מושג למה באתי לפה, אין לי מושג למה אני עושה את זה.
אבל אני חייבת לעשות את זה, אם לא בשבילי, לפחות בשבילו…
הגלים מתנפצים בעוצמתיות על החוף הבהיר, הגרגרים הלבנים מבריקים תחת אור הירח המציץ מדי פעם מבעד לענני הסערה האפורים.
אני מכווצת את עיניי בפחד עם כל גל המתנפץ בחוזקה, הלב שלי פועם בעוצמתיות אדירה, ודמי מתפרע בעורקיי כל כך במהירות וחרדה.
למה אני עושה את זה?
השאלה המטומטמת שוב עולה במחשבותיי, ואני מנסה להניע את גופי קדימה, אבל גופי רק עומד קשיח במקומו.
השמלה הלבנה הארוכה והדקה שלגופי מתעופפת ברוח הנושבת מסביב.
העננים מעולם לא ניראו אפורים יותר…
ובתוכי אני מתפללת שהגלים פשוט יקחו אותי כבר, יבלעו אותי במים העמוקים והכחולים, כל כך כהים.
אבל יש רק דבר אחד שעוד מחזיק אותי פה, הדבר שבגללו אני עושה את מה שאני עושה עכשיו.
מנסה להתגבר על הפחד שלי, על הפחד הכל כך אימתני שלי.
והכל בשבילו…
לאחר שיכנועים רבים של מוחי, גופי סוף סוף מקשיב לפקודות ראשי, וגופי נע קדימה צעד אחד.
ביטני מתהפכת בקירבה, נקשרת באלפי קשרים קשים לפיצוח, ריח הים מתחיל לגאות באפי עם עוד צעד שאני עושה קדימה.
ריח האצות והצדפים ממלאים את אפי, מסחררים אותי, כל כך מבחילים שהם גורמים לי רצון עז להקיא.
אני לוקחת עד צעד אחד קדימה, רגליי שוקעות בחול הבהיר והלבן, ובמרחק של כמה מטרים ספורים הים גועש חזק כל כך למולי.
הכל מחזיר אותי אחורה, עשרה שנים קודם לכן…
ועכשיו שאני יודעת את האמת, הכל כך מכאיבה, אני לא יודעת מה הם הרגשות שמתערבבים בתוכי, שסוערים בתוך ליבי, סוערים בדיוק כמו ענני הסערה שמעל ראשי.
מה אני עושה?
הגוף שלי כבר פוקד על עצמו, כבר לא מגיב למוחי, לא מגיב לי, שיעצור במקומו!
אבל רגליי ממשיכות נוע קדימה, היישר אל תוך המים הקרים, הכחולים, העמוקים…
״סטן!!״ אני שומעת את שמי מהדהד מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת, אני יודעת מי זה.
טיפטוף קל מתחיל להרטיב אותי, תוך פחות מכמה שניות בודדות כולי רטובה כבר מכף רגל ועד ראש.
״דסטני! תתרחקי מהמים״ אני שומעת את צעקותיו, אני מסתובבת מאחוריי, מביטה מעבר לכתפי, הוא מנופף לי בידו כאות אזהרה להתרחק מהמים הסוערים.
אבל זה לא אכפת לי, אני חייבת את זה לפחות בשבילו…
אני חייבת להתגבר על הפחד המטומטם שלי ממים.
אני לוקחת עוד צעד אחד קדימה, והמים נוגעים בקרסוליי, גלי הגאות האחרוניים מציפים את רגליי.
ואני מאבדת את השיווי משקל, כמעט מועדת אל תוך המים, ראשי מסתחרר ואני לא רואה בברור יותר את המים העמוקים.
״סטן!״ אני שומעת את קולו קרוב הפעם יותר ממקודם, קרוב כל כך שאני בטוחה שהוא רק כמה מטרים ספורים ממני.
״דסטני״ הקול לוחש באוזניי, גובר על רעש הגשם, הסערה, רעש הגלים המתנפצים על רגליי.
״את לא חייבת לעשות את זה״ הוא לוחש לעברי, ידיו תופסות אותי, ואיכשהו תוך שנייה בודדה, יצאתי מהטראנס שהייתי שקועה בו.
תפסתי אותו בחוזקה, ציפורניי המרוחות לק אדום בוהק מתחפרות אל תוך בשרו.
״קח אותי מפה…״ אני מלמלת בשקט, הוא מרים אותי על ידיו, כמו כלה הנושאים אותה מבעד למפתן הדלת.
הוא מרחיק אותי מהמים הכהים, הוא נושא אותי הרחק מהמים העמוקים, לוקח אותי כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר מהמים הכחולים.
״את בסדר…״ הוא ממלמל באוזניי, מנסה לנחם אותי, להסיח את דעתי ממה שקרה הרגע.
הוא מחבק אותי כל כך חזק, נותן לי להתפרק אל תוך החזה השרירי שלו, ובמהרה דמעותיי פורצות מבעד לסכר שבעיניי, מרטיבות את פניי הרטובות גם ככה.