ים כחול עמוק – פרק 13

-כעבור שבוע-

השמיים כהים וזרועי מליון כוכבים, זה עוד אחד מהלילות הבודדים שהרקיע לא מכוסה בענני סערה אפורים כהים.
ואני שוב בגן שעשועים הישן שמתקניו מחלידים, שילדים כבר ממזמן לא רצים על חצץ האבנים הלבן.
אבל הפעם כנגד הפעמים האחרות, אני לא נמצאת כאן לבדי.
אני עם ג׳ייסון, לא חשבתי שזה יקרה, לא לי לפחות…
חשבתי שהחיים שלי מתוסבכים יותר מידי מעל הראש מבשביל שאני אוכל להתאהב, אבל זה קרה כל כך מהר, בלי לשים לב…
״אז מה הסיפור שלך בכל מקרה?״ אני שואלת אותו בשקט, סקרנית כל כך לדעת מהו הכאב הצרוף הנשקף מבעד לעיניו האפורות כהות.
הוא יודע הכל עלי, ואני לא יודעת עליו דבר.
״איזה סיפור?״ הוא שואל בשקט, באותה הנימה שלי, שומר על שלוות גן השעשועים הישן.
אנחנו יושבים בקרוסלה האדומה הישנה, גופי מוגן בחיקו מהרוח הקרירה הנושבת, ובאמת ובתמים אני יודעת שאני מוגנת.
ידיו השריריות עוטפות את גופי, שומרות עלי, מגינות עלי.
״של הכאב הנשקף מבעד לעינייך״ אני לוחשת בשקט, כף ידו אחוזה בכף ידי, אצבעותינו שלובות האחת בשני.
״הכל בגלל המלחמה״ הוא עונה בשקט, גופו הופך קשיח ברגע אחד קטן ובודד.
״תספר לי״ אני משדלת אותו, מציירת על גב כף ידו עיגולים קטנים ודמיוניים.
הוא נרגע לאט לאט, וגופו מרפה, חיקו החם בולע אותי עמוק לתוכו.
״כל כך הרבה דברים קורים בשדה הקרב, ואני שמה כבר מספיק שנים בשביל להבין מה הולך שם…״ הוא מתחיל לספר את הכאב שלו, גופו מחבק אותי חזק יותר לחיקו, מחמם אותי מהקור השורר מסביבנו.
״כשהתגייסתי, חשבתי שאני בורח, מוותר, ושמה הולך להיות לי פשוט כל כך, לא כמו כאן…״ הוא אומר בשקט, קולו הגברי מהדהד לאט באוזניי.
״עזבתי כאן את הכל, השארתי הכל מאחוריי, עזבתי את סקיי, את אימי שרק נותרה לי, עזבתי את הכל ונסעתי״ הוא מלמל בשקט, ממשיך בסיפורו המלא כאב, ואפשר להבין זאת מקולו הגברי והלוחש.
״חשבתי ששמה אני יוכל להיות גיבור, אם לא פה, אז לפחות שם…״ הוא מלמל בחצי גיחוך קטן וחסר הומור.
״אבל טעיתי, האמנתי שכל בעיה ניתנת לפיתרון באקדח…״ מלמל בשקט לעברי, הכאב כל כך חזק וברור בקולו.
״זה גורם לך להעמיד פניי גיבור, אז העמדתי את עצמי…״ הוא עצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה לראותיו, זה מרגיש שהוא עוצר את הבכי מלזלוג מבעד לעיניו האפורות המדהימות.
״אבל מתחת לכל ההמולה, אני רוצח…״ הוא לוחש בשקט, ״עם אוקיינוסים של דם על ידיו״ קולו כמעט נשבר במילה האחרונה.
״אתה ל…״ אני לא מצליחה לסיים את המשפט והוא קוטע אותי, מניח את ידו על פניי, מגעו העדין והגברי גורם מיד לצמרמורת למלא אותי מכף רגל ועד ראש, להסעיר אותי במעלה גבי.
״אבל בכל מקרה אתה מעמיד את פניי הגיבור, מעמיד פנים שהכל בסדר איתך, אבל כשאתה מסתכל לעצמך בעיניים אתה מבין שלא גיבור מסתכל עלייך בחזרה…״ הוא לוקח נשימה עמוקה ורעועה, להסדיר את לבו הפועם בחוזקה מתחת לחזהו השרירי.
״רק דמות של פחדן״ הוא מלמל בשקט.
לא ידעתי מה להגיד, מה לומר לו, איך לגרום לו להתעודד.
אין שום דבר שאני אוכל להגיד, אוכל לפצות על כל האבדות שהוא איבד, על כל הכאב שהוא מרגיש כשהוא מביט בעיניו.
אין שום דבר בעולם שאוכל להגיד, כדי שירגיש עכשיו טוב עם עצמו.
״את לא צריכה לומר דבר״ זה נראה כאילו הוא קורה את מחשבותיי, לפעמים אני תוהה אם הוא צודק… אם הוא מכיר אותי כל כך טוב כמו שהוא טוען.
אני שותקת, מקשיבה לדבריו, הוא צודק, אין שום דבר שאני אוכל לומר…