ים כחול עמוק – פרק 10

אני מרגישה משהו רטוב וקר זולג על פניי, אני מנסה לקום, אבל כאב ראש אדיר פועם לאיטו ברקותיי.
עיניי מסרבות להיפקח, גופי מסרב להקשיב למוחי, כשל מערכות כללי פוקד את גופי.
אני מנסה לקרוא לעזרה, אבל גם קולי לא יוצא מבעד לשפתיי הנעות לאט.
משהו מוזר וקריר שוטף את פניי, זולג במורד לחיי.
יד חמה ועבה מלטפת את שיערי הבלונדיני-שטני.
״היי״ אני שומעת קול שקט כשעיניי סוף סוף נפקחות לאט לרווחה.
גופו השרירי רוכן לצידי, אני מרימה לאט את ראשי ההולם בכאב, המים האדירים שהקיפו אותי קודם לכן, כבר לא סובבים אותי יותר.
והדבר הקר הזולג על פניי, אלו הן דמעותיי הרבות הזולגות לבדן במורד לחיי.
״איפה אני?״ זאת השאלה הראשונה היוצאת מבעד לפי, אני לא מצליחה להרים את ראשי הדואב, ולהסתכל מסביבי בגלל כאב הראש האדיר הפועם בתוכי.
אני רק מצליחה להבחין שגופי הצנום שוכב על ספת עור שחורה ורכה.
כל כך רכה שהיא עלולה לבלוע אותי עמוק עמוק לתוכה.
״אצלי בדירה״ הוא עונה לי, קולו המוכר מהדהד באוזניי, ואז זה מכה בי בכזאת עוצמה.
איך הייתי כל כך סתומה?
״אתה עבדת עלי. נתת לי להאמין שאתה באמת רוצה לצאת לדייט רגיל…״ התחלתי לומר, הוא ניסה לעצור אותי להשחיל מילה.
״אני…״ התחיל לומר אבל עצרתי אותו, אוחזת חזק בזרועו, ״אתה שיחקת בי, כל הזמן הזה רצית לדעת את האמת, למה ברחתי, למה צעקתי, למה הייתי על שפת האוקיינוס אותו הלילה״ אני לוחשת, ומה שמפתיע אותי זה שאני כל כך יציבה.
והדמעות הקרות שזלגו וצרבו במורד לחיי, הפסיקו לזרום מעיניי.
״האמנתי לך ג׳ייסון, לרגע חשבתי שאולי אני אוכל להיזכר בך, לפי מה שכולם אומרים, לפי מה שאתה אמרת…״ אני אומרת בשקט, אני רוצה להביט בעיניו האפורות, להראות לו עד כמה הכאב שלי עמוק, אבל אני לא מצליחה.
זה יותר מידי כואב להביט לעיניי הסערה שלו, שגורמים לסערה חזקה להשתולל בתוכי.
״אני מרגישה מטומטמת ג׳יי, לרגע חשבתי שאוכל להיות כמו כל נערה רגילה, לצאת לדייט, ואולי אפילו להתאהב בך״ אני לוחשת, את הפנטזיות שלי שלעולם כנראה לא יתגשמו, החיים שלי יותר מסובכים בשביל שהיו לי חיים של ׳נערה רגילה׳.
״היי זה לא נכון…״ הוא שוב מתחיל להגיד אבל אני קוטעת אותו, קולו הגברי רק מכאיב לי באוזניי, אולי לא אהבתי את זה שהוא מתערב בחיי מאז חזרתי לעיירה, אבל הייתי כל כך סקרנית לגלות מי הוא, ומה הוא רוצה ממני.
״תפסיק ג׳ייסון!״ אני מרימה את קולי באוקטבה אחת יותר מהנורמה, הוא מביט לעברי, אני מרגישה את עיניי הסערה שלו ננעצות בי, אבל אני לא יכולה להביט בו, אני יודעת שאני אפול בשבי.
״להפסיק? את פאקינג צוחקת עלי נכון?״ קולו הפעם קוטע אותי, הקול שלו כועס…
״מאז הגעת לעיירה כל מה שאני מנסה זה שתזכרי בי, אני מכיר אותך מאז בטן ולידה!״ הוא מרים עלי את קולו, ואני לא יכולה הפעם להפסיק את הדמעות הקפואות מלזלוג על לחיי, ולגוש החונק את גרוני לחסום את האוויר.
״כל מה שעשיתי זה בגלל שאת חשובה לי, אני לא יודע למה את לא זוכרת אותי, או למה לעזאזל את מנסה כל כך לעצבן אותי בכל דבר שאת עושה, גם אם את לא שמה לב לכך״ הוא מדבר, מוציא את הכל ממנו, והדברים שיוצאים מבעד לשפתיו מפתיעים אותי כל כך.
״סטן, אני מכיר אותך כל חיי, לעזאזל אני זה שהציל אותך!״ הוא צועק עלי, והפעם אני מופתעת יותר מהפעם הקודמת.
״מה?״ אני מלמלת מופתעת, מבולבלת כל כך.
״אני הצלתי אותך״ הוא לוחש הפעם, והלב שבקושי פועם בתוכי מחסיר פעימה נחוצה.