ים כחול עמוק – פרק 1

אני רצה כמה שיותר מהר בכיוון הנגדי, דמי המתפרע בעורקיי זה הדבר היחידי שנשמע באוזניי, זה, ופעימות הלב.
עם כול צעד מהיר שאני מתרחקת מהאוקיינוס האנסופי, משהו בי נרגע, הפחד שמילא את כולי התחיל להיעלם בהדרגה ככול שהרחקתי יותר ויותר מהים הכחול העמוק שמאחוריי.
הבטתי אחורה תוך כדי ריצה ששואבת את כל הכוח המועט שעוד נותר בי , האוקיינוס כבר לא נמצא בטווח הראייה שלי, מוסתר מאחורי שורה של בתים ומבנים שונים, אני סוף סוף בטוחה…
אני מיישרת את מבטי, אבל משהו חזק מפריע לדרכי ואני נופלת ארצה על המדרכה האפורה והקשה.
״לעזאזל ילדה!״ קול גברי צועק מצידי, התנגשתי בו בזמן שרצתי כמה שיותר מהר הרחק מהסכנה, מהפחד המלווה בכאב נפשי כל כך עמוק, עמוק בדיוק כמו הים הכחול.
״אני כל כך מצטערת״ מהרתי להגיד, ולהרים את מבטי אל הגבר שהתנגשתי בו, הוא כבר עמד על הרגליים ובחן שריטה כמעט בלתי נראית לעין על ידו השרירית והעבה.
עיניים אפורות פנו להביט בפניי, הוא שלח זרוע שרירית לעברי, תפסתי בידו החמה והגדולה, הוא מושך אותי ותוך שנייה מעמיד אותי על הרגליים.
״דסטני?״ לחישה מופתעת בקעה מפיו, לא גוברת על השקט השורר ברחובות השקטים והחשוכים של העיירה הזאת.
״סליחה, אנחנו מכירים?״ שאלתי מבולבלת, בוחנת את הגבר הזר העומד מולי.
שיער שחור פחם כמו שמי הלילה הכהים, עיניים אפורות בהירות כמעט שקופות, צלקת שנמשכת על גבתו השמאלית וחוצה אותה, הוא לבש מכנס בד שחור עד הברך , וגופיית סבא שחורה שהבליטה את שריריו הגדולים, קעקוע של אותיות סיניות הופיעו על כול אורך אמתו, וקעקוע של הצבא מופיע על הזרוע השנייה.
לא זכור לי שפגשתי אותו אי פעם.
הוא רק בחן את פניי, לא אמר דבר ולא ענה על שאלתי, ״סליחה אני ממהרת״ מהרתי להגיד, ורצתי מהר יותר ממקודם, מהר יותר ממנו, ועוד יותר רחוק מהאוקיינוס הגועש כמה מאות מטרים מהמקום בו עמדנו.
״דסטני!״ קולו קורא אחריי, מבקש שאני אעצור, אבל רגליי רק המשיכו הלאה, המשיכו כמה שיותר רחוק משמה.

פתחתי את דלת הבית בתנופה שקטה, נזהרת לא להעיר את סבתי הישנה עמוקות, שתשאל כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה חידות, אבל אין לי תשובות, מעולם לא היו לי.
עליתי בשקט במדרגות הבית אל עבר הקומה השנייה, קול פסיעותיי שקטות כמו הדממה, בזמן שאני עולה מדרגה אחר מדרגה אל עבר חדרי.
הגעתי אל המסדרון הקצר שרק מנורת פלורסנט לבנה המפיצה אור לבן ורך האירה את החשכה.
צעדתי בשקט על רצפת הפרקט הבהירה , נזהרת לא לחרוק עם נעליי ולהעיר את סבתי הישנה עמוקות.
הגעתי אל דלת חדרי, נכנסת אל מקום המבטחים המוכר שלי, מאז ילדותי, סגרתי את הדלת אחריי, סוף סוף יכולה להרגיש בחופשיות.
במקום בו הכל מוכר, הכל נכון, הכל אמיתי… כמעט.
רק לאחרונה חזרתי אל העיירה הזאת, אחרי כול כך הרבה שנים בהם לא הייתי פה, לא מאז אבי מת בטביעה, ואני נצלתי.
אז אמא עזבה, זה היה קשה מידי עבורה, קשה מידי לראות את האוקיינוס בו מת בעלה.
ועכשיו אחרי שהיא נפטרה גם היא, לא היה לי בררה אלה לחזור אל עיירת נעוריה , לגור עם סבתא, ולחיות פה את שארית חיי.
לפחות עד שאני אגיע לגיל 18 ואוכל לעזוב את העיירה הזאת, את המקום הכל כך כואב הזה, מקום המזכיר לי כל כך הרבה דברים אותם אני מנסה בכל כוחי לשכוח.
דברים שאני מנסה להדחיק למעמקים הכי עמוקים ואפלים שבתוך המוח שלי, לנעול אותם מאחורי סורג ובריח שלא יוכלו לברוח לעולם.
אבל לעיתים קרובות מידי, דעתי מוסחת על ידי הפחד, הספק…
ואני טובעת ברגשות, עמוק מידי.