ילדת זאב בעידן טכנולוגי – הקדמה

"מאיפה להתחיל?" שאלתי את ערן, שישב לצידי וציפה להקשיב לנאום הארוך שלי.
"מההתחלה," הוא השיב מרוכז. נאנחתי אבל התחלתי;
"אני לונה, נערה או ילדה, בת שתיים עשרה בערך, אני חושבת.
אולי זה מוזר, אבל אני לא יודעת את הגיל שלי, אמרו לי שאני נראית בגיל הזה, אבל לי זה לא כל כך משנה. גיל זה לא חשוב. לדעתי יותר חשובה האישיות, אבל אני אמשיך: מאז שאני זוכרת את עצמי, לא היה לי שם. זה גם נשמע קצת מטורף, אבל מי שגדלה ביער, בתור ילדה קטנה, בת כחמש, לא צריכה שם או כינוי, כי אין אפשרות לאף אחד לקרוא לה ככה. בעיקר בגלל שלא היה מישהו, שיכל לקרוא לה בשמות. אני תמיד הייתי חופשיה ביער, עם החברים שלי, הזאבים הלבנים, שגידלו אותי כאילו הייתי אחד משלהם, אני חצי זאבה חצי ילדה," גיחכתי, "אני גרתי איתם ומאוד נהניתי, לא היה גבול לשמחה שהציפה אותי, יום בא וציידים הבחינו בי, הם נדהמו לראות שאני שלמה ובריאה ובלי לחשוב לרגע ירו בלונה, הזאבה שגידלה אותי כמו אמא. מיד התחלתי לבכות, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים והם לקחו אותי איתם. אני לא זכרתי איך קראו לי, היער גרם לי לשכוח מי היו הוריי, איך קראו לי, הגיל שלי, ועוד המון דברים אחרים. אני זכרתי עברית באופן די עילג, על אף שהיער הוא בכלל בחו"ל. כלומר, כאן. ואז כל הקטע עם הסיפור כיסוי והשליחות והכל, מה שגיליתָ." הפסקתי והבטתי בו, בנער שכל-כך אהבתי, בלי הפסקה, שבכלל לא שם עליי, והוא מאוהב באיזו שקד אחת, ילדה מהכיתה המקבילה, ולא שם לב, לדבר שהכי קרוב אליו, שרוצֵה למתוח את החוט קצת יותר, הוא לא שם לב לכלום ומיוחד לא… אליי.
"אז, זאת אני," גמרתי את הסיפור שסיפרתי לערן, שישב לידי ולא הסיר ממני את מבטו, "לטוב ולרע."
"למה לא סיפרת קודם?" הוא שאל מופתע.
"כי לא רציתי שתחשבו שאני… מוזרה." אמרתי בביישנות,
"אני לא חושב ככה," הוא אמר והסתכל לי בעיניים.
"באמת?" עיניי נצצו וציפיתי לאיזה רגע רומנטי או אינטימי.
הטלפון שלו צלצל, "זאת שקד." הוא אמר בטון אופטימי והתחיל לדבר איתה ללא הפסקה. "אני חייב לזוז, ביי."