"ילדי הפלא" פרק י'ד

הבטתי פנימה לתוך הפתח העגול שנוצר ברצפה, תחושת בהלה חלפה בי, ומחשבות התחילו להתרוצץ המהירות בראשי..
אולי מוחבאת שם גופה, או שלד של בן אדם שמת מזמן? אולי שחחרתי רוח שתרדוף אותי לנצח ואולי אפילו תכנס לתוכי.. ליבי פעם בחוזקה, אך הסקרנות גברה על הפחד. התכופפתי והסתכלתי לתוך הפתח, לא נראה כל סוף או רצפה בתוכו, אך פתאום הבחנתי בסולם ברזל שדרכו מעטה. החלטתי לא להסס יותר מידי ולרדת אל החשכה.מיששתי בידי את הסולם שהיה מעט לח וירדתי מדרגה, מדרגה, למעטה. חלפו מספר דקות אך הסולם לא נגמר, התחלתי לחשוש שאולי אני עושה טעות, שאולי זה מוביל למקום שאני לא צירכה לדעת.. וידי התחילו לרעוד. אך לפתע רגלי הרגישו רצפת עץ מתחתיהם.
הסתובבתי אט אט וניסיתי למצוא קיר או דבר מסויים להיאז בו או ללכת בעקבותיו, ואכן היה שם קיר, מיששתי את האבנים הלחות וצעדתי אל תוך תעלה שלתוכה מוביל הקיר. צעדי נשמעו על רצפת העץ בבירור. התקדמתי לאורך התעלה וראיתי אור מנורה קלוש במרחק של כמה מאות מטרים ממני. הגברתי את צעדי אך לפתע ראיתי עין אדומה מסתקלת עליי מתוך הקיר, עצרתי בדממה, נשמתי נעצרה.
חיקיתי שאיזו חיה נוראית או אדם יקפוץ עליי מתוך החשכה, הרגשתי את ידי הקרות והרועדות מתחילות להזיע, עמדתי מול העין, כמה דקות אך לא קרה דבר. עשיתי צעד קדימה, ועוד צעד, ועדיין לא קרה כלום.
עד שהמשכתי בדרכי פוחדת להסתובב לאחורה, המשכתי מהר עד שאור המנורה היה קרוב אלי.
והנה מצאתי את עצמי מול דלת שחורה, סובבתי לאט את הידית, אך הדלת הייתה נעולה, סובבתי שוב עם יותר בטחון, נעול.
לא הייתה לי ברירה אלא לחזור חזרה, חזרתי במהירות ועברתי בריצה את המקום בו הייתה העין האדומה, האטתי את צעדיי כששוב חזרתי אל החשכה. לפתע שמעתי קול שקורה בשמי.
זה היה קולה של אמא, שכנראה חיפשה אותי,. לא רציתי שתדע על הפתח והדלת הסודית שגיליתי כי יתחילו יותר מידי שאלות שאני בעצמח לא יודעת לענות עליהם.
לכן, רצתי מהר לעבר הסולם ועליתי למעלה במהירות, בדיוק ברגע שאמא נכנסה אל המחסן.
"מה את עושה כאן?" שאלה
"אהה.. סתם רציתי קצת לנקות פה" עניתי מתנשפת
"בסדר, עזבי את זה עכשיו, בואי לאכול. את עוד צריכה להתקלח ולהתכונן למחר.." אמרה ופנתה ללכת.
וידאתי שהיא הלכה, וסגרתי את הפתח ברצפה. שמתי עליו בערימה את הספרים והעיתונים שאספתי.
עכשיו כשהייתי למעלה הל מה שחוויתי שם בחשכה נראה לי כמו חלום הזוי של אליס בארץ הפלאות. אבל ידעתי שזה לא חלום, זו מציאות. מצאתי דלת סתרים מתחת לאדמה. יותר ויותר שאלות סובבות אותי, ואל אף אחת אני לא יכולה למצוא תשובה. הבלבול והמחשבות הציפו אותי…
יצאתי מהמחסן ונכנסתי למטבח, שם כבר חיקתה לי מנה חמימה של מקרוני עם גבינה, אמא עמדה ליד הכיור ושתפה כלים.
"אמרת שאני צריכה להתכונן למחר, למה, מה יש מחר?" שאלתי
"מחר אנחנו הולכים לבית חולים, לבקר את הילד הזה, את צריכה להתנצל בפניו ולפני ההורים שלו.."
"אני לא הולכת להתנצל בפני אף אחד!!" קטעתי את דבריה.
אמא הניחה את הכלים, והסתכלה עליי המבט נוזף "את הולכת ועוד איך! וכדי שתעשי את זה הכי משכנע שאת יכולה, אם את רוצה להמשיך לחיות איתנו.!"