"ילדי הפלא" פרק ט"ו

ברגעים אלה ממש שנאתי את אמא שלי. אני שונאת כשהיא כל כך לא מתחשבת, קרה. היא רוב הזמן קרה אליי אני זוכרת רק רגע אחד או שניים שבהם באמת היינו קרובות. אחד מהרגעים האלו היה במטוס, כשחשבנו שאנחנו עומדים להתרסק. אבל הם לא חוזרים על עצמם הרבה.
למחרת אמא העירה אותי, והתארגנתי לקראת ההליכה לבית החולים כדי להתנצל לפני נתנאל וההורים שלו. באמת שהעדפתי להתאבד, אבל ידעתי שאין לי ברירה ואני חייבת לעשות את זה בשביל אמא. גררתי את רגלי לעבר הארון ומשכתי את הבגד הראשון שיצא ממנו. התלבשתי באיטיות הייתי כבר מוכנה ויצאתי מהחדר. אך לרגע עצרתי, חזרתי ושלפתי מתוך קופסא קטנה במגרה את השרשרת שאבא שלי הביא לי. שני אנשים קטנים החזיקו ידיים היו על תליון הכסף. הייתי צריכה את התמיכה של אבא באותו רגע, והשרשרת הייתה הזכרון היחיד ממנו. ענדתי את השרשרת ויצאתי.
שם כמוון איגור חיקה אם מונית בכניסה, אם החיוך המבסוט התמידי שלו. תחושת גועל עברה בי כל פעם שראיתי אותו. "בוקר טוב! מה שלומך היום?" אמר לי בקולו הצבוע.
" בסדר." עניתי מבלי להתעניין בשלומו בחזרה.
אמא בדיוק יצאה מהבית, אמרה לאיגור שלום עליז, וכמוון הודתה לו על זה שהוא כ-ל כך נחמד ובא איתו.. כאילו מישהו ביקש ממנו לבוא!

במשך כל הנסיעה הם דיברו וצחקו על נושאים שונים משלהם ואני החזקתי את עצמי כדי לא להקיא מרוב שמחה. בשבילם אולי זו הייתה נסיעה עליזה, אך אני אם כל רגע ורגע הרגשתי שאני מתקרבת לרגע הכי משפיל שהיה לי בחיים. להתנצל לפני הילד החרא הזה, זה היה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות, יותר מזה, אני שנאתי אותו, נראה לי אפילו יותר ממה שאני שונאת את איגור.

האוטו עצר ליד הכניסה לבית החולים,יצאנו. שאלנו במודיעין את הקומה בה שוכב נתנאל, ועלינו במעלית. רגשות מעורבים השתוללו בתוכי תחושת גועל, יחד עם שנאה, יחד אם רצון עז לברוח משם לבית, לתוך המחסן שלי, לשכב שם ולבכות. בעצם להתחבא מכולם, לפתוח שוב את הדלת הסודית ולהיעלם. כדי שאף אחד בחיים לא ימצא אותי, במילא הם לא צריכים אותי כאן, אני עושה לכולם רק בעיות..
והנה הגענו, נכנסנו לחדר ראיתי בו מיטה ונתנאל שכב בה, מחובר למכשירים שונים ומפחידים בעיני. אשה ישבה ליד המיטה שלו, הבנתי שזאת אמא שלו. היא נעצה בי מבט מזלזל, ואמרה משהו. לא הבנתי.
איגור התחיל לדבר איתה, והם ניהלו דו-שיח שלא הבנתי מילה ממנו. הבטתי שוב בנתנאל, ציפיתי לראות בעיניו שנאה ותיעוב כלפי. אך לא ראיתי דבר, מבטו היה שלב, כאילו היה בשבילו ברור מעליו שהרבצתי לו ושהוא השלים אם הכל. כשראה שאני בוהה בו זמן ארוך מידי, אפילו חייך אליי חיוך קטן לשבריר שנייה ואז חזר למבטו הרגוע.
איגור הפסיק את השיחה עם אמא שלו ופנה אליי, "תגידי לו את כל מה שאת רוצה להגיד ואני אתרגם".
הרגשתי מבולבלת לכמה שניות ושתיקה עברה בחדר, נעצתי את מבטי בנתנאל והבחנתי שוב בשבריר החיוך למאיות שנייה. זה היה מן חיוך תומך של "הכל בסדר", הוא הופיע ונעלם.
"אני…" מלמלתי "אני רציתי להגיד שלא התכוונתי לפגוע בו.." לקחתי נשימה "ושאני מצטערת". זה היה יותר קל ממה שחשבתי. "אני מאחלת לו רפואה שלמה, ושירגיש טוב." העלתי חיוך קטן. ראיתי את מבטה המרוצה של אמא.
אמא של נתנאל פלטה אנחה ואמרה משהו לאיגור. פנינו לאצת מהחדר לסיום הפגישה, הבטתי בפעם האחרונה בנתנאל ופגשתי שוב את עיניו השלוות.