"ילדי הפלא" פרק ו'

ביום למחרת הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה כי הרעיון של ההליכה לבית הספר כבר עשה לי בחילה. .. התארגנתי ואני ואמא יצאנו הגענו לבית הספר וכבר בכניסה פגשו אותי כולם עם צעקות "רוסיה.משוגעת!!" אמא נורא הופתעה ושאלה אותי מה הם אומרים, "יש לי כבר כינוי כאן" ..עניתי לה בחיוך .. "כינוי חיובי או שלילי?" שאלה . "כינוי נחמד" עניתי. .. ראיתי שהיא לא מאמינה לי ואמרתי לה "באמת הכל בסדר. את יכולה ללכת ". היא פסעה בצעדים איטיים חזרה ..כשכל 2 מטרים היא מסתובבת ומסתכלת עליי..
הלכתי מהר לכיוון הכתה בשביל לחסוך מעצמי את ההשפלות. שירה כבר הייתה בכיתה ולידה היה נתנאל היא קראה לי "בואי" ניגשתי עליה.. היא הורתה לי על מקומי ואמרה לי "שבי" והיא ונתנאל פרצו בצחוק מתגלגל (כנראה שהיא סיפרה לו את בדיחת ה "קומי"- "שבי" של אתמול) המשכתי לעמוד . ולהיסתכל דרכה על הקיר כאילו היא לא קיימת. "שבי!" היא חזרה בקול יותר עצבני. המשכתי לעמוד. "היא חרשת! " אמרה שירה לנתנאל.. (הבנתי את זה כי היא הצביע על האוזניים) אז היא התקרבה עלי וצרחה לי באוזן "שבי!!" ושוב שניהם פרצו בצחוק.כל העצבים שלי יצאו באותה שנייה!! בעטתי בכסא (שעף 2 מטק קדימה) והתפרצתי עליה "שבי. את!" (לא ידעתי להגיד שום דבר אחר) בעטתי שוב בכסא ופניתי לצאת. מימי (המורה) בדיוק נכנסה לכתה אבל לי כבר לא היה אכפת. יצאתי החוצה ותרקתי את הדלת!! "שמע ישראל. רוסיה משוגעת!!" שמעתי מאחוריי.
ישבתי בספסל בחצר לבד אולי 10-20 דקות. לא התכוונתי לחזור. מאחורי הבניין פתאום הופיע אשה, והתקרבה אליי… הנה זה בא .. חשבתי לעצמי. האישה התמקמה לידי ולא אמרה מילה..היא פשוט ישבה והסתכלה בצדדים. על השמיים על העצים שמסביב. כאילו לא הייתי קיימת. הסתובבתי עליה והבטתי בה מספר שניות… לאחר מכן גם היא סובבה את ראשה עליי ואמרה "אני.סופי".היא המשיכה עוד לדבר אבל כבר לא הבנתי כלום.. "אני עברית,לא" אמרתי לה. אבל היא המשיכה לדבר ולדבר. בקול רך ונעים. הבטתי בה היא הייתה אישה כבת 40 אבל נראתה טוב .הייתה לה תספורת קצרה עם שיער אדום-סגול צבוע. היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת , חצאית לבנה ונעליים חומות על פלוטפורמה. ולבסוף היא סיימה , חייכה עליי ונגעה קלות בידי. לאחר מכן קמה ועזבה את הספסל…. הייתה לי הרגשה נעימה של הקלה , למרות שלא הבנתי דבר ממה שהיא אמרה, הרגשתי כאילו פגשתי בן אגם קרוב.. הפעמון צלצל והודיע על סופה של השעה הראשונה. החלטתי לקחת אומץ ולהיכנס לכתה לפני שהמורה תכנס. צעדתי בבטחה לעבר הכתה מעמידה פנים כאילו לא קרא כולם. ולהפתעתי השאר קבלו את פני בשתיקה ויש כאלה שקבלו אותי בחיכים מאולצים ללא כל קריאות בוז.. ישבתי במקומי עושה עצמי עסוקה בקריאת ספר. ילדה מתולתלת ניגשה עליי. היא סימנה לי ביד משהו.בהתחלה לא הבנתי סימנה לי להפוך את הספר (כי שכחתי שבעברית קוראים מימין לשמאל) חייכה עליי, וחזרה למקומה. שמעתי קול של מורה, הראמתי את ראשי וראיתי אישה עם שיער אדום-סגול, חולצה לבנה מכופתרת וחצאית שחייכה אליי.