ילדי החוץ פרק 20

"אני אוהב אותך" אמרתי לה לאחר נשיקה נוספה שארכה כמה דקות מדהימות.
"אני שונאת אתכם" אליסי אמרה במבט המום שגרם לשנינו לצחוק.
"חבל מאוד" אמרתי לה ונשקתי את שפתיה בשנית.
"הם עדיין מתנשקים?" איתמר שאל כשהגיע מהקפיטריה עם מיקאל.
"אל תגזים. הייתה הפסקה של כמה שניות" אליסי אמרה צוחקת והושיטה את ידה אל הברד שקנה לה.
"זה רק אני או שיולי הגיעה לבית ספר עם חיוך?" איתמר שאל ושפתיי התנתקו ממאי.
"מה?" שאלתי אותו במבט מבולבל.
"תסתכל בעצמך" אמר מחווה בראשו אל יולי הנכנסת בשער.
טוב זה לא היה חיוך.
זה היה חיוך עצום שגרם לי לרצות לדעת מה סיבתו.
"שלום" היא נעמדה מולנו ושילבה את ידיה בהתרגשות.
"מה עובר עלייך?" אליסי שאלה ואילו יולי התקדמה להתיישב בינה לבין איתמר.
"אפשר לשבת איתכם?" שאלה ובפה אחד כולם הסכימו.
"אל תהיי סתומה. את מהחלוצים של החבורה הזאת" איתמר אמר היא צחקקה.
"אוקיי,מה נסגר?" אליסי דרשה לדעת וכמה שקיוויתי שתספר לה בפורום הזה.
"כלום. את באה ללמוד איתי היום למתמטיקה?" שאלה ומבטה החדשני ל אליסי נהפך משועשע.
"את מסתירה משהו!" קראה בהתלהבות טיפוסית של נערות.
"אין לי מושג על מה את מדברת" ענתה לה וקמה במהרה ממקומה.
"אני אוציא את זה ממך מתישהו!" קראה לה וקמה גם היא.
"מה עובר עליהן?" שאלתי מגחך ומאי שהסתכלה עליהן כאילו נפלו מהחלל החיצון צחקה באי נוחות.
"דה פאק? רק מהסצנות האלה אני מתביישת להיות בת" אמרה והחזירה את מבטה אליי.
"בואי אני אגרום לך להתגאות בזה" אמרתי לה והרמתי אותה כך שישבה על רגליי.
"די יא דביקים! קחו אוויר לנשימה!" איתמר קרא נאנח וקם גם הוא מהמקום.
הייתי מאוהב עד השמיים ודבר לא יכל לשנות זאת.
"מה הולך שם?" מיקאל שאל מרים את מבטו מהטלפון ומסתכל לכיוון צעקותיה של אליסי.
"בטח קיבלה טבעת חברות" מאי אמרה ושנינו החלנו לצחוק.
"בחייך בטח עדיין אוכלת את עצמה שתפסת לה את המקום" אמרתי ומבטה הוסט אליי בהפתעה משועשעת.
"רק מטוטמת הייתה מוותרת על המקום הזה" לחשה והתקרבה אליי בחיוך שובבי.
"אה רגע..מה זה אומר עליה?" שאלה וחיוך עלה על שפתיי.
"אה..מאי?" אחת מהבנות שעמדו בקרבת מקום נעמדה לידנו בביישנות.
טיפה שמנמנה עם משקפיים גדולות.
"כן דמבו?" שאלה בחיוך תמים ומבטי הוסט אליה בהלם.
"מאי.." סימנתי לה להפסיק וצחוקה היה משועשע.
"תירגע בייב. היא יודעת שזה בצחוק" אמרה והחזירה את מבטה אל הילדה.
"מה את רוצה? את מפריעה"
"אממ..המחברת שלי בהיסטוריה..אני צריכה אותה" אמרה בגמגום ושיחקה באצבעותיה בלחץ.
מה הולך פה?
למה היא מתנהגת ככה?
"אה כן סורי. היא די נהרסה לי" מאי אמרה בצחוק חנוק.
"אה..מה?" מבטה הורם ועיניה החלו לדמוע.
"כן. נשפך לי עליה קולה אז זרקתי אותה. תוכלי להשלים לא?"
"אממ..כן. אני אוכל" הילדה ברחה מהמקום כשדמעות כבר החלו ליפול על לחיה.
"פתטית.." מאי מלמלה צוחקת וחזרה להתקדם אל שפתיי.
"מה זה היה?" שאלתי אותה מוריד את ידיה מצווארי.
"מה?" שאלה לא מבינה.
"היית חייבת להרוס את זה אה?" שאלתי אותה וקמתי ממקומי.
"מה יש לך? טאי?" מבטה הסתכל עליי בתמימות כשתפסה בידי.
"למה התנהגת ככה?"
"טאי תרגע. זה היה בצחוק. היא יודעת את זה" קמה גם היא ותפסה בצווארי.
"והדמעות היו גם חלק מהצחוק?"
"אתה רציני שאתה כועס עליי בגלל זה?" שאלה מודהמת.
"לא. לא בגלל זה. בגלל שהראת את הפרצוף האמיתי שלך. בגלל זה אני כועס" אמרתי והתכוונתי ללכת מהמקום כשתפסה בידי.
"אני מצטערת. זה היה סתם. בבקשה אל תלך" ביקשה ואני נאנחתי כשמבט הפאפי פייס הנדיר שלה הופיע.
"אל תעשי את זה שוב" הזהרתי אותה והיא הנהנה לחיוב בעוד ידיה מטפסות אל צווארי.

"מה אתה אומר על מאי?" שאלתי את איתמר כשכבר התקדמנו בדרכינו הביתה.
"מה אני אומר עליה?" שאל לא מבין.
"לא נו..אתה חושב שהיא..רעה? לילדים" ניסיתי לנסח את המשפט מבלי לגלות את כוונתי.
"ממתי אכפת לך מה אחרים חושבים?" שאל ואני נאנחתי בעייפות.
"לא אכפת לי. אבל אני לא רוצה להיות זה שחי באשליה רק בגלל שהוא מאוהב ולא קולט את הפרצוף האמיתי של מי שאיתו"
"הפתטי אתה מתכוון" חיוכו של איתמר היה משועשע.
"כן. זה." עניתי קצרות.
"עדיף שאת הדעה שלי על מאי אני אשמור לעצמי" מלמל והחל להגביר את קצב הליכתו.
מה?
"מה זה אמור להביע?" תפסתי בתיקו ומשכתי אותו אחורנית.
"תראה..זה די ברור ששנינו אוהבים טיפוסים שונים של בנות אני צודק?" הנהנתי לחיוב ונתתי לו להמשיך.
"אם אתה שואל אותי בתור חבר אם מאי מתאימה לך או לא אני אגיד לך ש..כן" אמר וחייך כמנסה להקל עליי.
"למה אתה לא מעדיף את יולי?" שאלתי מאזין לדבריו בחצי אוזן.
"כי זה די ברור שאתה מעדיף את הכניסה האחורית מאשר את הראשית"
"מה זאת אומרת?" סקרנותי נדלקה.
"יולי לא ראויה לך טאי. סמוך עליי. אם אתה חושב שעכשיו,אחרי שמאי הגיעה,יולי נהפכה לאנונימית בבית ספר..אתה טועה. אם יש הבדל מרכזי אחד בין יולי למאי זה שיולי תמיד עושה את הדבר הנכון ולא את הטוב." הוטחתי במילים שגרמו לי להרגשה משונה בחזה.
"אם אתה בא לומר לי שמאי היא חרא של בן אדם.." החלתי לומר אך נקטעתי במהרה.
"אני לא אומר כלום. מאי מוכיחה את האופי שלה לבד,בלי עזרתי."
"אני לא מבין.." מלמלתי לעצמי מרגיש כאילו לבי נפל על מיטת מסמרים.
"ההרגשה שאתה מרגיש עכשיו.." מפנה את אצבעו אליי וממשיך,"זאת החמצה" אמר והמשיך ללכת.
"אני עדיין יכול להשיג אותה אם אני רוצה" קראתי לו והוא נעצר באחת.
"בספק אחי" ענה וכעסי ניצת שוב.
"היא אוהבת אותי. אם היא לא אמרה את זה לאליסי כנראה שהיא עדיין בשלבים של הכחשה" אמרתי לו וחיוכו היה כמסתיר סוד.
"כנראה שמאי היא באמת הכי מתאימה לך" אמר ובנימה זאת התרחק מהמקום ולא עצר שוב.