ילדי החוץ פרק 13

"אתה מחכה למישהו?" אבי שאל בצעקות מחרישות כשדפיקות דלת נשמעו.
"כן" אמרתי וקמתי ממיטתי בעצלנות.
נשען על המעקה שמשמש כקיר בחדרי,המתנתי לראות את יולי נכנסת לבית.
"טאי!" אבי צעק בשמי כשנכנס עם יולי.
וחיוך.
ממתי אבי מחייך כשמגיעה אליי מישהי?
"אני פה דוד" אמרתי לו מסתכל על שניהם עושים את דרכם במדרגות.
"יש לכם מבחן או משהו?" אבי שאל בחיוך עצום על פניו.
"לא שידוע" יולי אמרה צוחקת ומסתכלת עליי.
"יש לי פרוייקט באומנות" החזירה את מבטה לאבי.
"והאחיין שלי עוזר לך אני מבין. שנים של ביקורים במוזיאון לא היו לשווא" הוא אמר צוחק ותופח בשכמי.
"החדר שלך בבנייה?" היא שאלה מסיטה את הנושא ומסתכלת סביבה.
"לא הוא לא. אבי פשוט לא חושב שפרטיות זה לא מצרך בסיסי בבית" אמרתי גורם לאבי לצחקק במבוכה.
"אז אני מבינה שהחדר שלך הוא בבוטקה שבחוץ" אמרה לו ואני החלתי לצחוק.
אבי עצמו סינן חיוך קטן.
"הכניסה לך דוד" אמרתי וליוויתי אותו בחזרה למדרגות.
"תתנהגו יפה. אני אהיה פה למטה. אני שומע הכל." אמר זורק אזהרות בקשר לא הגיוני.
"מצטער על זה" אמרתי לה מגרד בעורף.
"זה בסדר. מקום מגניב" היא אמרה והסתכלה סביבה.
"בואי שבי" סילקתי כמה חולצות מהמיטה וסימנתי לה לבוא בראשי.
"אז מה את צריכה?" שאלתי אותה כשהוציאה מתיקה מחברת וספר עבה.
"יש לי כמה יצירות שאני צריכה לנתח אותם. הן יחסית קלות כי אני די מכירה את הסיפור שלהן אבל כל המאפיינים והזרמים.." היא נאנחה והרימה את מבטה אליי.
"זה די קשה" חייכה ואני גיחכתי.
"מה היצירה הראשונה?" שאלתי אותה משעין את ידי מאחורי גבה.
"הצעקה של אדוארד מונק"

לאחר כמה שעות טובות שעברו בעיקר בצחוקים ובדיבור על כל דבר חוץ מאמנות,סיימנו את הפרוייקט.
"פאק כבר מאוחר" היא אמרה לאחר שנרגעה מהתקף הצחוק שלה.
"שאני אלווה אותך הביתה?" הצעתי את עצמי בתקווה שתגיד כן.
"לא,זה בסדר. עדיף שלא תכנס לשכונה שלי בלילה" אמרה נועלת את נעליה.
מה זאת אומרת?
"מה כל כך מיוחד בשכונה שלך?" שאלתי מפהק בעייפות אך לא עייף בכלל.
"יש כל מיני טיפוסים שם בלילה. עדיף כמה שיותר להתרחק משם" אמרה ואני נשרכתי כולי.
"איזה מין טיפוסים?" שאלתי קם על רגליי.
"טיפוסים שעדיף שלא לפגוש בהם" הסבירה והחלה לרדת במדרגות לכיוון הדלת.
"ביי,היה נחמד להכיר אותך" היא נופפה בידה לאבי שהחזיר לה חיוך.
"איפה את גרה יולי?" שאלתי אותה בחשדנות בזמן שהתקדמה לדלת.
"דרום תל אביב" ענתה בחיוך ויצאה מן הדלת.
"גם אתה שמעת את זה נכון?" שאלתי את אבי שהסתכל על הדלת שנטרקה בהלם.
תפסתי את מפתחות המכונית ויצאתי אחריה יחף.
"תני לקחת אותך הביתה לפחות" אמרתי לה תופס בידה ולוקח אותה אל כיוון החנייה.
"זה בסדר יש לי אוטובוס עוד חצי שעה" התעקשה ואני צחקתי מדבריה.
"עדיף שתפסיקי לדבר יולי. אני לא יודע עוד כמה זמן אוכל להחזיק מעמד בלי לנשק אותך שוב" פתחתי את הדלת מסמן לה להכנס.
"אמרנו ששוכחים מזה!" קראה בפנים זעופות.
"את ביקשת. אני לא עניתי" קירבתי את פניי אליה ונישקתי אותה ברפרוף.
"אני יכולה להסתדר לבד טאי" אמרה בזמן שאילצתי אותה להכנס אל תוך האוטו.
"יכולה לא חייבת" מלמלתי מתיישב גם אני על מושב הנוסע.
"מתקשרים אלייך" היא אמרה ואני הוצאתי את הטלפון מכיסי.
השם של ניקולאי,המאמן שלי,הופיע על הצג.
"מה ניקולאי?" עניתי שם את הטלפון על דיבורית.
"איפה אתה תגיד לי?" הוא שאל במבטא הרוסי הכבד שלו.
"משהו דחוף צץ. אני אגיע עוד שעה" אמרתי לו מתניע את הרכב ויוצא מהחנייה אל הכביש.
מבטה של יולי זעף והסתכל מחוץ לחלון.
"אתה יודע מה? אני אגיע עכשיו" אמרתי לו בחיוך ערמומי,מנתק את השיחה ומפנה את הרכב לכיוון חדר הכושר.