ילדי ארבעת העונות – פרק ראשון (סיפור משותף)

~נקודת מבט אליס~
טיילתי בשדות הפורחים , חושבת על חיי. ציוץ ציפורים חלש נשמע בשמיים , פרפרים לבנים נראו בשמיים הכחולים , וצחוק של ילדים התגלגל בשדות.
"אני אוהבת את החיים האלה" חייכתי.
אני מעיפה מבט חטוף אל עבר החמניות , הפרח האהוב עלי.
השמש ממש חמה היום , מה שגרם לי לפשוט את מעילי ולהישאר עם גופית מיני קצרצרה.
שערי הבלונדיני נפל על כתפי , החום פשוט שבר אותי.
"איזה חום…" אני אומרת , בעודי מנגבת זיעה ממצחי. פתחתי את המטריה הכחולה שלי.
אני נזכרת , שהיום יום הולדתי השלוש – עשרה , דבר שחיכיתי לו הרבה זמן , בשביל להראות לכולם שגדלתי. אני מוצאת פינה מכוסה צל , אני לא מהססת ורצה אליה.
"זה המקום המושלם לכתיבת יומן.." אני ממלמלת , פותחת את יומני ומתחילה לכתוב.
"יומני היקר , כרגע אני יושבת בפינה ממוזגת וקרירה , באמצע חום שכזה. השדות פורחים , השמש זורחת בחמימות רבה , יש פרפרים וציפורים בשמיים , ומה לא? זה כל כך משמח אותי שאני אחת מילדי האביב." אני חורטת באיטיות את שמי על הדף. אחרי שכתבתי והכל , אני מוציאה לחמניה מסל הפיקניק שלי ואוכלת אותה בהנאה , אחרי הכל – החיים הם מתנה.
"עכשיו נוסיף קצת פלפל" חייכתי , הוצאתי את נגן המוזיקה שלי והתחלתי להאזין. אני מאוד אוהבת מוזיקה ולכתוב שירים בעצמי. אני לא מעריצה את הזמרים של ימינו , אני יותר בקטעים של שירים רגועים לאוזן , אחרי הכל , אני ילדה רגישה. עץ סאקורה ענק תפס את מבטי , אבל לא היה שם מספיק צל.
אני מתחילה לזמזם את המנגינה הנעימה , הולכת תוך כדי הביתה , אבל נפלתי.
"איה!" צרחתי בשקט , מחזיקה את הברך השרוטה ובוכה ללא דמעות.
אבל עדיין , לא נשברתי. המשכתי ללכת למרות הכאב הבלתי פוסק. הגעתי לביתי , נשכבתי על המיטה , אבל הכאב הפסיק את מנוחתי. הפצע התחיל לדמם , מה שגרם לי לרוץ במהירות לארון , לפתוח אותו ולשלוף משם צמר גפן רך וחומר מחטה. רצתי חזרה לחדרי , חלצתי את הנעלים , נשכבתי על המיטה והתחלתי לנסות לרפא את הפצע המדמם.
"כואב…" מלמלתי , אבל זה לא ישבור אותי. מבלי ששמתי לב , מכתב צנח על מיטתי. סיימתי לטפל בפצע והבחנתי במכתב הלבן שעליו התנוססו המילים "לכבוד אליס גבאי". פתחתי את המכתב באיטיות וקראתי.
"שלום רב לך , אליס. ברצוננו להזמין אותך ללמוד בבית הספר המחוזי של סיזנלנד , לכבוד יום הולדתך השלוש עשרה. מצפים לראותך , ההנהלה." אני בכלל לא מכירה את בית הספר הזה בכלל. רצתי לאימא והראתי לה את המכתב. אימי נתנה לי אישור , ושאני יתחיל ללמוד שם כבר מהבוקר. לא רציתי להיפרד מחברותי ומבית הספר הישן שלי , לקחתי את זה קשה מאוד. דמעות חמות זלגו על לחיי , השתדלתי שלא לבכות מהפגישה האחרונה שלי איתן , הן חיבקו אותי ולחשו לי שהכל בסדר. היה לי קשה לקחת את זה , שחיי ישתנו לנצח.