ילדה של הים

יצאתי לטיול, לאורך שפת הים הגועשת. הגלים מתנפצים שוב ושוב. רושמת בחול את שמי ומחכה שהכל יישטף ע"י הגלים. הולכת יחפה, רוח מנשבת בשיערי. הלכתי אל הצוק,, עומדת בין הגלים המתנפצים, ממטירים עליי רסיסים של אושר. אני ילדה של ים, אך גדלתי בעיר. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתה לי משיכה לים, משיכה כל-כך חזקה. כילדה- החורף היה תקופת דיכאון. כל יום שלא יכולתי לבלות בים היה בשבילי סבל, גיהנום. אני ילדה של ים, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני, אפילו לא בית-הספר.
בית-הספר שלי ממוקם במרכז העיר, במרכז השעמום. הכל פה נראה משעמם, חסר משמעות.
הרצון להתרטב ולשחות משתלט עליי. בכל מקום, בכל שעה.

"את מקשיבה לי בכלל?" מאי אמרה.
"מה? כן אני מקשיבה" נשכבתי על מיטתי, מדפדפת בדפי מגזינים שונים.
מאי הייתה החברה הכי טובה שלי. שיער בלונדיני עם גוונים ורדרדים ולא מורגשים.
היא הייתה בקבוצת השחייה של בית-הספר, איתי ועם עוד 8 ילדים. היינו הכי מהירות, השחייניות שהביאו לקבוצה הכי הרבה זכיות. כולם קינאו, אך לא אמרנו מילה, התעלמנו.