ילדה של אמא- פרק 2

"כן, ילדה?" הוא חיכה לתשובה.
"אה… אני, אה…" אור גמגמה."אתה במקרה דיוויד מילר?" היא הופתעה שהצליחה לומר את שמו עם קול יציב.
"לא." האיש ענה בפשטות.
שיט. שיט, שיט, שיט! חשבה, דבר כזה יכול לקרות רק לה, ברור! להגיע עד לכתובת שלקח לה שבוע וחצי למצוא, לבקש שם שלקח לה כמה חודשים של וויכוחים, שיחות וריבים עם אימה, ובסוף למצוא איש, להתלהב מהשיער החום שלו, למרות שלרוב העולם יש שיער חום וזה ממש לא מעיד על משהו, ושהוא יגיד 'לא'. היא הרגישה שהצבע אוזל לה מהפנים, ושטף קללות עבר במחשבתה.
"וואו, את באמת נלחצת. אני דיוויד מילר, ילדה, בכבודי ובעצמי. פשוט חשבתי שאת מנסה לשכנע אותי לקנות עוגיות או משהו. תגובה כזאת, זה כנראה משהו חשוב. מה את צריכה?"
זה די חולני לבדוק אם האנשים הזרים שבדלת רוצים משהו חשוב או לא לפי התגובה, חשבה. בטח כשהמצב שלה היה גם ככה רגיש. היא הרגישה את פניה מאדימות מכעס. היא לא נראתה כמו ילדה קטנה עם צמות. ואפילו לא היו לה 'עוגיות או משהו' למכור.
היא החליטה להחזיר לו באותו מטבע, שיהיה מה שיהיה. במקרה הכי גרוע, היא תחזור לשגרת חייה. האיש הזה לא מכיר אותה והוא כנראה לא יזכור אותה אם יסלק אותה עוד כמה דקות.
"אני אור לוי, הבת של נעמה לוי. אתה בטח זוכר את אמא שלי." אור חייכה אליו בנחמדות מעושה.
בהתחלה הוא הטה את ראשו מעט הצידה, ארשת בלבול על פניו. ואז עיניו נפערו.
עכשיו היה תורו להחוויר. ואז להסמיק, וחזרה להחוויר.
היא ניסתה להסתיר את החיוך הנקמני בפנים כשראיתי אותו מחליף צבעים ככה. אז החליטה לשאול "זה לא זמן טוב? אני יכולה לחזור אחר כך.."
ואז היא נזכרה איך הרגישה כשבאה הנה. ואיך לא נרדמה בלילה מרוב מחשבות על היום. זה התהפך בצורה קיצונית יחסית- כפות ידיה עדיין הזיעו ורעדו קצת, אבל היא לא גמגמה יותר. היא הרגישה דווקא בעמדת כוח עכשיו.
"לא-לא, זה.. זה בסדר…"הוא נרגע רק קצת. "בת כמה את היום? כמה זמן עבר מאז?"
"כמעט 16 שנים."
"ואיך אתן מאז?" הוא שאל, מסתכל לפניה.
"בסדר, אני חושבת."
"את רוצה להיכנס?" הוא שאל.
אור לא ידעה אם זה רעיון טוב להיכנס לתוך בית של זר מוחלט, לא משנה אם הוא אבא שלה או לא. היא לא ידעה עליו כלום. היא הנידה בראשה לשלילה.
"אפשר ללכת לבית קפה למטה. אני רוצה לדעת עליכן יותר מ'בסדר'." הוא הציע.