ילדה אבודה- פרק 5

זה מתחיל בקצות האצבעות. גלים קטנים של כאב עוברים דרך כל חלק בגוף שלי, ובשנייה אחת כל האוויר יוצא לי מהריאות. אני מרגישה כאילו אני הולכת להקיא. אני מתחילה לצעוד אחורה באיטיות. דני כנראה לא שם לב לתגובה שלי, כי הוא אומר "אמא שלי קיבלה הצעת עבודה מטורפת במשרד החוץ בפורטוגל. היא הולכת לנהל שם מחלקה שלמה. אף אחד במשפחה לא יכול לתת לה לוותר על זה. אני יודע שזה קצת פתאומי, אבל אנחנו עוזבים בשבוע הבא". כל מילה שלו מלווה בדקירה בלב שלי. אני ממשיכה ללכת אחורה, וברגע שאני נמצאת במרחק שנראה לי מתאים אני מתחילה לרוץ. אלי צועקת לי "נועה! חכי רגע! אנחנו נפתור את זה!", אבל אני לא מקשיבה לה. כל מה שעובר לי בראש הוא שאני חייבת להגיע הביתה. ביציאה מהבית אני מועדת קצת ומתנגשת באחת החברות של סהר. כל הבירה שהיא החזיקה ביד נשפכת לי על הפרצוף, אבל זה לא אכפת לי. אני ממשיכה לרוץ עד שאני יוצאת מטווח הראייה של הבית. לא שמתי לב, אבל יחד עם הבירה התחילו להתערבב גם דמעות. כשאני מגיעה בסופו של דבר הביתה, השעה עדיין מוקדמת מדיי ואמא שלי בודקת מבחנים בסלון. אני מנסה לחלוף על פניה במהירות בדרכי לחדר שלי, ואני שומעת אותה שואלת מרחוק "נועה? כבר חזרת?". אבל אני לא עוצרת לענות לה. כשאני מגיעה לחדר שלי אני מתמוטטת על המיטה. אני אפילו לא מצליחה לבכות. אני מרגישה כל איבר בגוף, כל פעימה של הלב, כל תזוזה של עצם. זה לא ייתכן. זה פשוט לא ייתכן. הם לא יכולים לעזוב אותי. אין לי אף אחד מלבדם. אני שוכבת על המיטה שלי עם המחשבות האלו, ובאיזשהו שלב אמא שלי דופקת בדלת. "נועה? הכול בסדר?" היא שואלת. אני שומעת את עצמי אומרת לה שהכול בסדר, אני סתם התעייפתי והחלטתי ללכת לישון מוקדם. היא מקבלת את התשובה שלי והולכת. אני נשארת באותה תנוחה במשך יותר משעה, לא מצליחה לעצור את הרעשים בראש שלי. הם עוזבים אותך! תראי כמה שאת מיותרת! אפילו החברים שלך כבר לא רוצים להיות איתך, עד שהם בורחים למדינה אחרת! זהו, אין לך יותר מה לעשות בעולם הזה. אין לך אף אחד. את לבד ואת תישארי לבד. את לבד ואת תישארי לבד. עם המשפט הזה אני איכשהו נרדמת בסוף.
כשאני קמה בבוקר, לשנייה אחת אני חושבת שחלמתי. עכשיו עדיין יום שישי, עוד לא הלכתי למסיבה, דני ואלי נשארים פה, הכול היה סתם סיוט. אבל מהר מאוד אני מתפקחת. אני לא רוצה לפקוח עיניים. אני לא רוצה לקום מהמיטה. אני לא רוצה להתמודד עם הימים הבאים. אבל בכל זאת אני מתהפכת ופוקחת עיניים. מבעד לחלון אני רואה שמש חורפית שמציפה את החדר שלי באור צהבהב, כאילו משוויצה לי שיום כל כך נורא יכול להיות כל כך יפה. השעה עדיין מוקדמת, מספיק בשביל שאני לא אצא מהחדר שלי ואתמודד עם אמא שלי ועם אתמול. אני שמה לב שאני עדיין בבגדים של המסיבה, וריח חריף של אלכוהול נודף ממני. אולי באמת עדיף שאני לא אתמודד עם אמא שלי. אני מצליחה להרים את עצמי, להיכנס למקלחת, להחליף בגדים ולסדר את השיער שלי, כדי לא להיראות כמו מישהי שהחיים שלה קורסים ברגעים אלו ממש. אני קולטת את הטלפון הנייד שלי זרוק בפינת החדר. אני פותחת אותו ורואה 20 הודעות שונות מאלי ודני. הם מתחננים שאדבר איתם, שואלים אם אני בסדר, מבקשים לבוא אליי הביתה. אני לא עונה להם. אני לא מסוגלת. אני לבד ואני אישאר לבד. אני חוזרת למיטה ושוב נותנת לעצמי לברוח.
אחרי זמן לא רב שהרגיש כמו נצח, אני שומעת את פעמון הדלת מצלצל. השעה 10 בבוקר, אמא בטח בחדר שלה עם מוזיקה, לא שומעת את הפעמון. אני מרימה את עצמי מהמיטה ומדדה למטה. באינטרקום אני רואה שזאת אלי. אני לא פותחת לה את הדלת. שתחשוב שאף אחת מאיתנו לא בבית, הכי טוב. היא מצלצלת עוד כמה פעמים, ולבסוף מוותרת והולכת. אני לא מרגישה כלום. כל התחושות מאתמול, כל המחשבות, הרעשים ודאגות, הכול נעלם. משהו בתוכי נאטם וסירב להיפתח. אז שיעזבו את הארץ, אני אסתדר בלעדיהם. גם ככה הרגשתי שהתרחקנו לאחרונה. ביג דיל. יום שבת היום, אני לא חייבת לעשות כלום. בסוף אני בוהה בטלוויזיה עד שהשמש שוקעת. אני לא בוכה.
כבר תכננתי בדיוק את הבוקר למחרת. אני קמה, מכסה את עצמי בשמיכה, שותה תה חזק ומשתעלת. "מה קורה? את נראת נורא" אמא ישר שואלת ומתרחקת ממני קצת. היא תמיד פחדה ממחלות. "אני לא מרגישה טוב" אני משיבה לה. "אז תישארי היום בבית". "טוב, תוכלי להביא לי כשאת חוזרת כדור נגד צינון?". "בטח מותק, תרגישי טוב". ובכזאת פשטות אני מתחמקת מבית הספר. אתמול בלילה קברתי את הטלפון הנייד שלי בתוך ערמת שמיכות בארון. עשיתי טעות ופתחתי אותו לפני שהלכתי לישון, ומצאתי תמונה שלי מרוחה בבירה בקבוצה של השכבה שלי. היא עברה כמה עריכות, ואני מעדיפה לא לציין איך נראיתי ומה היה כתוב שם. מצאתי גם עוד הודעות מאלי ודני, ביניהן הודעות שמבקשות שלא אכנס לקבוצה של השכבה, וכמה שיחות שלא נענו. זה הספיק לי. כיביתי אותו, קברתי אותו בארון והלכתי לישון. אני מצליחה כל השבוע לעבוד על אמא שלי ולא ללכת לבית הספר. אמרתי לה שהטלפון שלי התקלקל וביקשתי שתודיע למחנכת שלי שאני עם שפעת קשה. היא הסכימה. ביום רביעי היא אמרה לי שהמחנכת שלי רוצה לדבר איתי. אמרתי לה שאני אתקשר אליה כשאסדר את הטלפון שלי. היא הסכימה. ביום חמישי מישהו השחיל מכתב מתחת לדלת הבית. זה היה מכתב מאלי ודניאל. הם רשמו לי שהם מאוד נעלבו מהדרך שבה החלטתי להיפרד מהם, מזה שאני לא מדברת איתם, שהם טסים מחר בערב ואם אני מסוגלת אני מוזמנת לבוא להיפרד מהם כמו שצריך. הם לא שוכחים אותי ואת החברות שלנו, והם עדיין רוצים לשמור איתי על קשר. אני זורקת את המכתב לפח וסוף כל סוף נותנת לדמעות שלי לזלוג. את בן אדם נוראי! אפילו להיפרד מהחברים שלך את לא יודעת. תראי איך פגעת בהם! עכשיו ברור שהם לא ירצו לשמור איתך על קשר. את פשוט בן אדם אגואיסט. עדיף לך פשוט למות וזהו, איך לך מה לעשות כאן יותר. את לבד ואת תישארי לבד. וככה אני מעבירה את הערב האחרון של אלי ודני בארץ- בישיבה על רצפת המקלחת שלי עם המחשבות, הרעשים והתקף החרדה הראשון שלי.