ילדה אבודה- פרק 4

"אני הולכת להיפגש עם כמה חברים הערב, לא משהו רציני. אולי אחזור מאוחר" אני אומרת לאמא שלי בזמן שהיא שותה את כוס הקפה המי-יודע-כמה שלה לאותו היום. כבר שעת צהריים מאורחת ורק עכשיו היא חזרה מהאוניברסיטה. בכלל לא ראיתי אותה בבוקר. לפעמים אני תוהה אם היא עושה לי בכוונה. "אצל מי אתם נפגשים? אני מקווה שזאת לא מסיבה רצינית כי את יודעת שאני לא רוצה שתתקרבי לדברים האלו לפני גיל 18" היא אומרת. "ממש לא, סתם כמה חברים נפגשים אצל סהר, את לא מכירה אותה. אני בטח לא אישאר שם המון זמן. רק להגיד שלום כזה" אני עונה לה. אני אפילו לא צריכה להתאמץ כדי לשקר לה. אני יודעת טוב מאוד שיהיה אלכוהול במסיבה הזאת, כבר שמעתי על הטירוף שהולך במסיבות של סהר. אבל אני לא מרגישה צורך לומר את זה לאמא שלי. גם ככה בימי שישי בערב אנחנו בדרך כלל אוכלות שאריות פסטה או שניצלים קפואים בשולחן האוכל, עם מבטים חפוזים לטלוויזיה מצידי ועם ניסיונות לבדוק מבחנים של אמא שלי. כל ניסיון לשיחה בדרך כלל נגמר ב"בסדר", "היה טעים אנחנו צריכות יותר לבשל" או בדרך האהובה עליי "טוב נהניתי מאוד איתך אבל אני חייבת לראות חדשות ולבדוק מבחנים ולדבר בטלפון ולצחצח שיניים ולספור עד 200 אני בטוחה שתסתדרי בהמשך הערב". אני לא חושבת שלמישהי מאיתנו יפריע ערב שישי אחד בנפרד. "בסדר, תהני ותשמרי על עצמך. אני בטח כבר אשן עד שתחזרי אבל תשלחי לי הודעה שחזרת כדי שאדע שאת בסדר". "אין בעיה, את יכולה לישון בשקט" אני עונה לה. בנקודה מאוד קטנה בלב אני מרגישה טיפה שמחה שהיא מביעה כלפי דאגה, אבל זה מאוד מהר נעלם. יותר מדיי שנים עומדות לפני הנקודה הזאת בלב. כשמגיעה השעה ללכת אני מרגישה כמו מישהי שהוציאו אותה מסרט וביקשו ממנה לשחק נערה בתיכון. אני לבושה כמו מישהי שבדיוק חזרה ממצעד הגאווה, עם חולצת פסים צבעונית שאני לא זוכרת שאי פעם לבשתי, וזוג ג'ינס לבן בגזרה גבוהה, שאני דווקא לובשת הרבה ולא אכפת לי שהוא לא צבעוני. אפילו אזרתי אומץ ולקחתי קצת מהאיפור של אמא שלי. מרחתי שכבה ממש קטנה של אייליינר ורוד בהיר. אף פעם לא התאפרתי ותמיד רציני לנסות, אז חשבתי שזאת הזדמנות לא רעה. גם ככה אף אחד לא אוהב את איך שאני נראת, אז זה לא באמת משנה מה יגידו על זה. האיפור הזה הוא בשבילי בלבד. את נראת ממש מטופש, אין סיכוי שמישהו בכלל ישמח לראות אותך במסיבה הזאת. בטח אלי ודני ביקשו שתבואי רק כדי שהם יוכלו לצחוק עלייך עם כולם. את כזאת מיותרת. המחשבה הזאת עוברת לי בראש בדיוק כשאני יוצאת מהדלת של הבית שלי, ואני דוחקת אותה הצידה באותה מהירות שבה היא הופיעה. אין לי ראש להילחם בעצמי עכשיו.
כשאני נכנסת לחצר הבית של סהר, נורת האזהרה הראשונה שלי נדלקת. אמנם כולם באמת לבושים צבעוני, אבל כל מי שמסתכל עליי דופק לי מבט כאילו נפלתי מהשמיים. אני מניחה שאנשים פשוט לא מאמינים שמישהו הזמין אותי. סהר קולטת אותי בסופו של דבר, והיא באה אליי עם שקית מלאה בשטרות ומטבעות. "היי נועה, אני ממש שמחה שהגעת! את נראת ממש מגניב. שומעת, כל אחד שם 30 שקל על האלכוהול והחטיפים. אם אין לך עכשיו תוכלי להביא לי גם בבית ספר". בדרך כלל אני לא בן אדם שמסתובב עם יותר מכמה מטבעות בכיסים, ואני גם לא מתכוונת לשתות אלכוהול, אבל בגלל שיש לי מושג מסוים (בעיקר כי אני יודעת להקשיב לכל הילדים בשכבה שלי שבכלל לא מנסים להסתיר את ההתלהבות שלהם מהמסיבות האלו) שבדרך כלל מבקשים מכולם לשלם, הבאתי איתי בכיס כמה מטבעות של 10 שקלים, ואני זורקת לה שלושה לתוך השקית. "מעולה, תודה. תהני לך! יש אלכוהול בפנים אם את רוצה" היא מסתכלת עליי עוד פעם אחת במבט שקשה לי לפענח, וחוזרת לחבורת הברביות שלה. סהר היא מסוג האנשים שנולדו בתוך צמר גפן, ומגיל קטן הביאו להם כל מה שהם רוצים על מגש של כסף. ההורים שלה הם סוכני נסיעות והם כל הזמן לוקחים את כל המשפחה לחוץ לארץ, מפנקים אותה בכסף ובבגדים, ואפילו מסכימים לנסוע לסוף שבוע במלון בזמן שהיא "מארחת כמה חברים למפגש קבוצתי נחמד". רק להסתכל עלייה ועל החברות שלה, שהן פשוט העתק שלה, עושה לי בחילה. אני לא גדלתי בעוני אבל לפחות חינכו אותי (או יותר נכון חינכתי את עצמי) להתנהג בטיפה איפוק והגיון, ולא לזרוק שטרות כסף לכל מי שאני אוהבת (מטאפורית) ועלבונות לכל מי שאני שונאת. אחרי כמה דקות של עמידה בחוץ ובעיטה באבנים אני מרגישה מספיק בטוחה בעצמי ללכת לחפש את אלי ודני. אמנם אני בן אדם שמדייק מאוד בזמנים, אבל הפעם איחרתי בכוונה כדי שלא אצטרך להיות שנייה אחת לבד במקום ההזוי הזה. אני מוצאת את החברים שלי יושבים על הספה בסלון היומרני ומתווכחים. אני רואה אותם הרבה רבים אחד עם השני, בכל זאת הם אחים, אבל אף פעם לא ראיתי אותם מתווכחים ככה. ממש עם תנועות ידיים ומבטים עוינים אחד כלפי השני. אני מתלבטת אם ללכת אליהם או לתת להם קצת להירגע, אבל לפני שאני מספיקה להסתובב דני כבר שם לב אליי. המבט שלו מתרכך מעט והוא קורא לי "נועה, לכאן!". אני מתקרבת אליהם עם חצי חיוך, ושואלת אותם "היי מה קורה? אתם קצת מדאיגים אותי". "אוי מצטערת, את בטח מבולבלת נורא" אלי אומרת לי בצרידות "אני חושבת שמגיע לנו קצת לבלות ביחד! אולי תכלי להביא לנו משקאות? אני ודני בינתיים נכין צלחת חטיפים". אני מסתכלת על אלי, ואז על דני, ואז שוב פעם על אלי. עוד נורת אזהרה נדלקת לי. משהו לא בסדר. דני מחייך חיוך יותר מדיי מזויף, ואלי נראת כאילו היא מאוד מתאמצת לא לבכות. הייתי יכולה להקשיב לה וללכת להביא משקאות, אבל מקום זה אני מתיישבת ביניהם ושואלת "מה קרה?". "אוי, לא קרה כלום. אני רק רוצה לבלות עם החברים שלי! את לא רוצה להנות קצת? סוף כל סוף כולנו יחד במסיבה! מסיבה אמיתית!" אלי אומרת. אני מסתכלת עליה שוב, ותוך שניה החיוך שלה מתחלף במבט עצוב וכואב. "אוף, ידעתי שלא נוכל להסתיר ממך שום דבר. יש משהו שאנחנו חייבים לספר לך". אלי ודני שניהם מסתובבים אליי, ואני לא יודעת אל מי להסתכל אז אני מסתכלת על הרצפה. אני מנסה בכל הכוח לחשוב על משהו חיובי, אולי הם סתם צוחקים איתי, או רוצים לספר לי שהם נכשלו באיזה מבחן, או שהם בעצם בכלל לא רוצים להיות במסיבה הזאת והם מעדיפים שנלך לאכול המבורגר או משהו. אבל תחושת הבטן המבשרת רעות שלי מתממשת כשאלי אומרת "אנחנו עוזבים את הארץ, כנראה לתמיד".