ילדה אבודה- פרק 3

אני קמה בבוקר למחרת בעננה של עייפות וחוסר חשק מוחלט לקום מהמיטה. לקח לי בערך שעה להירדם אחרי התקף המחשבות השליליות שהיה לי בערב הקודם, ולכן גם השינה שלי הייתה קשה וטרופה. לוקח לי 10 דקות שלמות לקום מהמיטה וללבוש משהו, מה שמשאיר לי 7 דקות בלבד לאכול משהו לארוחת בוקר ולקבל קצת זמן יקר לעצמי. כשאני יורדת למטה, אמא שלי בדיוק שותה את הקפה השני שלה לאותו בוקר וצופה בחדשות (הקשות). "את נראת נורא, הכול בסדר? לא ישנת טוב?" היא שואלת אותי. "אני בסדר, רק קצת עייפה" אני משיבה לה באדישות. האמת היא שאני לא באמת כל כך בסדר. בדרך כלל אני מצליחה להתמודד עם העובדה שהמוח שלי פגום, אבל אתמול זה היה שונה. אתמול פתאום הרגשתי שאולי אני בכלל לא אמורה להתמודד עם המחשבות האלו. הרגשתי שאולי המחשבות האלו מנסות לומר לי משהו שאני מנסה כבר 4 שנים להתעלם ממנו- אין לי מקום בעולם הזה. אבל אני מעדיפה להמשיך להתעלם מהן. קודם כל, אם אני אספר על זה למישהו או שישלחו אותי לטיפול, משהו שאני בחיים לא אסכים לו, או שיגידו לי שזה לחצים של גיל ההתבגרות ושעדיף שאני אתעלם מזה עד שזה ייעלם. מכיוון שאני יודעת ששתי האפשרויות האלו לא באמת ראליות, אני מעדיפה לשמור את המחשבות האלו לעצמי. אחרי הכול אני כבר מתמודדת איתם דיי הרבה זמן, ועד עכשיו לא קרה לי שום דבר קיצוני. אז יש לי מחשבות רעות פה ושם, לכולם יש את זה נכון? אז מה אם שלי קצת יותר קיצוניות. אז מה אם שלי גורמות לי להרגיש ממש גרוע לפעמים. אז מה אם שלי אומרות לי לעשות דברים דיי נוראיים, לכולם יש את זה, נכון?
כשאני מגיעה לבית הספר, אלי ודניאל עוד לא נמצאים. אני מחליטה להסתתר מאחורי הכיתה עד שהשיעור יתחיל. יש מאחורי הכיתה מין גומחה בין שני סלעים גדולים שאני אוהבת לשבת בה כשאני צריכה זמן לעצמי. אפילו אלי ודניאל לא מכירים את המקום הזה, וזה מאוד מתאים לי עכשיו כי עדיין לא החלטתי איך אני אדבר איתם על כל עניין המסיבה. כשאני נכנסת לשיעור בסופו של דבר, אלי ודני בכלל לא הגיעו (החלטתי לקרוא לו דני כי דניאל זה שם עם 5 אותיות ולמי יש זמן לזה). מוזר. לא מתאים להם להפסיד מבחן. אני מצפה שהם יגיעו בהמשך היום, אבל הוא עובר בשעמום מוחלט וללא זכר לחברים שלי. בימים רגילים אולי הייתי שולחת להם הודעה, אבל הפעם החלטתי שלא. בבית, בדיוק בכניסה לדלת, אני מקבלת הודעה מאלי, "מצטערת שלא הגענו. יש קצת בלאגן בבית, תבואי למסיבה מחר ונדבר. אני יודעת שאת לא אוהבת את זה אבל זה ממש חשוב". אני צריכה לקרוא את ההודעה פעמיים כדי להתעשת על עצמי ולהיכנס הביתה. לא מתאים לאלי לכתוב לי ככה בקצרה, ועוד עם בקשה להגיע לאירוע שגם היא וגם אני יודעות שיש לו פוטנציאל להיגמר רע מאוד. וגם מה זה אומר בלאגן בבית? עד כמה שאני יודעת, הזוגיות של ההורים שלהם מאוד יציבה, וגם היחסים בין כל בני המשפחה. למעשה, לפעמים אני קצת מקנאה בהם שיש להם הורים ואחים שהם יכולים לבלות איתם ולאהוב אותם, ולי יש רק את אמא שלי שלא נמצאת אף פעם ולא יודעת בכלל מה אני אוהבת לעשות. כל הסיטואציה הזאת נראת לי נורא מוזרה, ואני לא יודעת איך להגיב אליה כי מעולם לא הייתי במצב כזה. בסופו של דבר אני הולכת לחדר שלי ומנסה למצוא את הבגדים הכי צבעוניים שיש לי בארון. יש לי מסיבה ללכת אליה מחר. אני מסמנת לאלי סימן של לייק בטלפון כדי שתדע שקראתי ואישרתי, ואני חוזרת בחזרה לתוך העולם שלי עד הרגע שבו אני אצטרך לצאת בחזרה.