ילדה אבודה- פרק 2

בבוקר למחרת אני מתעוררת כמה דקות לפני השעון המעורר. אני שומעת את אמא שלי מפעילה את מכונת הקפה ומדליקה את הטלוויזיה על ערוץ החדשות. אני תמיד שונאת שהיא עושה את זה. למה שאני ארצה לקום בבוקר ולשמוע חדשות רעות? זה תמיד מדכא. אבל זה אחד הדברים היותר קטנים שאני צריכה להתמודד איתם, כי אמא תמיד מסרבת להעביר לערוץ אחר. אני קמה, בוחרת כמה בגדים אקראיים מהארון והולכת לסלון. "בוקר טוב" אמא אומרת לי עם פה מלא בבייגל קינמון האהוב עליה. "בוקר טוב" אני משיבה לה, ובוחרת לי בייגל עם שומשום מהקופסא שעל השולחן. תמיד שנאתי קינמון. יש לי בדיוק 17 דקות להיות בבית לפני שאני צריכה להתחיל את הצעידה של 13 הדקות לבית הספר. אני בוחרת לנצל אותן בשביל בהיה בסרטונים של כלבים בטלפון שלי. "רוצה שאסיע אותך לבית הספר?" אמא שלי שואלת כעבור כמה דקות. מה אני מעדיפה, להעמיד פנים שאני עונה תשובות אמתיות לניסיון הכושל של אמא שלי לנהל איתי שיחה, או לצעוד 13 דקות בטמפרטורה של 7 מעלות צלזיוס? "לא תודה, אני מעדיפה ללכת ברגל" אני משיבה לה. כשמגיעה השעה שלי ללכת, אני לוקחת את הכריכים עם החמאת בוטנים שהכנתי אתמול מהשיש במטבח, לובשת את המעיל שלי, כובע גרב וילקוט ויוצאת מהבית. "תהני בבית הספר" אמא שלי אומרת לי בחופזה רגע לפני שאני סוגרת את הדלת. ממש בוקר טיפוסי בבית שלי. בגלל הערפל הכבד והרוחות העזות ההליכה לבית הספר לוקחת לי 16 דקות, ואני מגיעה בדיוק בשביל לקחת את הציוד שלי מהארונית ולהתיישב בשולחן הצדדי הקבוע שלי לפני הצלצול. היום הזה עובר כמו כל הימים שלי בבית הספר- אפור ומשעמם. כל השיעורים תמיד מרגישים לי אותו דבר, אפילו שהנושאים שלהם כל כך שונים אחד מהשני. לפעמים זה מרגיש כאילו כיתה י"א נבנתה במטרה לשבור את רוח הקרב של התלמידים. כל פעם כשאת חושבת שלא יכול להיות מבחן קשה יותר או שיעור משעמם יותר, מצליחים איכשהו להפתיע אותך. אני תמיד הייתי אדישה לכל הלחצים שמנסים להפיל עלינו, אבל יש כמה ילדים בשכבה שלי שאני באמת חושבת שצריכים לקחת כמה כדורי הרגעה כל בוקר, או לפחות לעשן איזה ג'וינט או משהו בסגנון. בשיעור האחרון (ספרות- מי המציא את המקצוע הזה והחליט שהוא חובה?) אני מציאה לאלי ודניאל ללכת איתי לקולנוע, אבל שניהם מסוג האנשים שאני יודעת בוודאות שצריכים כדורי הרגעה- יש מבחן באנגלית מחר והם חייבים להתכונן, אחרת "ההורים שלהם יהרגו אותם". אמא של דניאל הפכה להיות בת זוגו של אביה של אלינור אחרי שהם התגרשו מבני הזוג הקודמים שלהם. הם עברו לגור ביחד לפני כמה שנים, ומאז אלי ודניאל משתמשים בהם כתירוץ לקדחת הלימודים שלהם, למרות שבכל פעם שאני משמיעה באוזניהם את הטענה הזאת הם מכחישים בתוקף. בכל מקרה, אותי המבחן באנגלית לא ממש מעניין במיוחד, אז אני מחליטה ללכת להסתובב קצת ולבדוק כמה זמן אני יכולה להחזיק בקור ששורר בחוץ. אני הולכת לפארק שנמצא במרכז העיר, איפה שיש מזרקה ענקית שבמרכזה יש דג ענק שמשפריץ מים לכל עבר, ומסביב המון ספסלים, שולחנות פיקניק ומתקני שעשועים לילדים. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה אוהבת לקחת אותי לכאן כי היא הייתה יכולה לעבוד במחשב שלה ליד אחד השולחנות בזמן שאני הייתי מתרוצצת מסביב, עולה על כל המתקנים ומתרחקת כמה שיותר מהמזרקה הענקית, שתמיד הלחיצה אותי. לדג היו צבעים פסיכודליים והעיניים שלו תמיד נראו לי ענקיות, ולא הבנתי למה מישהו רצה לבנות דבר כל כך מפחיד ומלחיץ ולשים אותו ליד מתקני שעשועים לילדים. בכל מקרה, גם היום הדג הזה עדיין קצת מטריד אותי, אבל לא מפסיק בשביל שאני אמנע מלהגיע לפה. במזג האוויר הקריר של היום אין כמעט אף אחד בפארק חוץ מכמה אנשים אמיצים שיצאו לריצה, אז אני יכולה להתרווח לי על אחד הספסלים ולשמוע את המוזיקה שאני אוהבת. אני יושבת ככה משהו כמו שעתיים, וכשכבר אני לא מרגישה יותר את קצות האצבעות שלי אני מחליטה שהגיע הזמן להפשיר קצת בבית. כשאני מתחילה ללכת לכיוון הבית שלי, אני רואה בדרכי את סהר, ילדה מהשכבה שלי. סהר היא מסוג האנשים שאני לא בדיוק רוצה להיתקל בהם, לא בבית ספר ובטח שלא ברחוב. אפשר לומר שבמשך השנים היא הפיצה עליי כמה שקרים מאוד לא נעימים, ולא צריך לפרט יותר מזה. אבל משום מה, בפעמים הבודדות שאני כן נתקלת בה היא תמיד מתנהגת אליי בנחמדות מאולצת כזאת, כאילו היא רוצה שכל מי שסביבה יראו כמה היא נחמדה (נו באמת). הפעם היא דווקא הולכת לבד, מכוסה כולה בפרטי לבוש חורפיים ומתגוננת מפני הרוח. לצערי לא הספקתי להתחבא מאחורי עץ, וכשהיא קולטת אותי היא מתחילה ללכת לעברי עם מבט מלא משמעות. אני כבר לא יכולה להתעלם מקיומה, אז אני צועדת לעברה עד שאנחנו נפגשות. "היי נועה, מה קורה? שומעת, בדיוק התכוונתי לכתוב לך הודעה. אני מארגנת מסיבת יום הולדת בבית שלי ביום שבת הקרוב, וחשבתי שיהיה נחמד אם תבואי גם. הזמנתי את כל השכבה וגם כמה חברה מהשכבה התחתונה. יכול להיות ממש כיף". עכשיו, אני יודעת שזה לא מעשה מנומס כל כך, אבל הדבר הראשון שעשיתי כשהיא סיימה לדבר היה לצחוק. הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי. סהר, נסיכת הברביות של השכבה שלי, מזמינה אותי, הילדה שהיא אמרה עלייה שאבא שלה עזב כי אמא שלה גילתה שהוא מגדל מריחואנה בבית וחולק אותה עם הבת שלו, למסיבת יום ההולדת שלה עם כל השכבה? זה פשוט לא נראה לי הגיוני. אבל כשהיא לא שינתה את המבט שלה ולא הזיזה ממני את העיניים שלה, הבנתי שהיא כנראה רצינית. "אני אחשוב על זה" אני אומרת לה בשקט. "מקווה שתבואי, גם אלינור ודניאל אמרו שהם יגיעו" היא אומרת לי ומתחילה להתרחק. "אה, וקוד הלבוש הוא כמה שיותר צבעוני" היא זורקת לעברי ונעלמת מאחורי המזרקה. כשאני מגיעה הביתה הדחף הראשוני שלי הוא לכתוב לאלי ודניאל, אבל אני מחליטה לבסוף שזה יכול לחכות למחר. גם כי אני לא רוצה להראות יותר מדיי מופתעת, וגם כי קצת נעלבתי שהם אישרו הגעה בלי לומר לי. כשאמא מגיעה ואנחנו אוכלות ביחד ארוחת ערב, לרגע אני מרגישה ילדה נורמאלית. הנה אני, הולכת למסיבה עם חברים שלי, אוכלת ארוחת ערב עם אמא שלי, עושה שיעורי בית, רואה תוכנית טראשית בטלוויזיה והולכת לישון בשעה לא מאוחרת מדיי אבל גם לא מוקדמת מדיי. באמת לכמה שעות תמימות אני מרגישה שהכול יכול באמת להיות בסדר. אבל כמובן, החיים שלי לא יכולים באמת להיות טובים. בזמן שאני מנסה להירדם פתאום צצה לי מחשבה בראש למה היא בכלל הזמינה אותך? היא הריי שונאת אותך! היא בטח רוצה לספר עלייך עוד שמועות מול כולם כדי שעוד יותר ישנאו אותך. הרי זה באמת מה שמגיע לך, את ילדה כל כך מגעילה שאין סיכוי שמישהו רוצה באמת לבלות איתך. אפילו אלינור ודניאל אישרו הגעה בלעדייך כי הם ידעו שיהיה להם הרבה יותר כיף במסיבה מאשר להיות איתך. את פשוט בן אדם מיותר ובלתי נראה. אלוהים, למה המוח שלי לא יכול לשתוק ל24 שעות?