זאת אני
אשמח אם תתצרפו למסע שלי ביחד עם נועה, בתקווה שיבוא יום והוא יגיע לכל מי שזקוק לו.

ילדה אבודה- הקדמה+פרק 1

זאת אני 01/09/2024 167 צפיות אין תגובות
אשמח אם תתצרפו למסע שלי ביחד עם נועה, בתקווה שיבוא יום והוא יגיע לכל מי שזקוק לו.

הקדמה:
תמיד ידעתי שאני שונה מאחרים. כלומר, אם מסתכלים על בני נוער רגילים בגילי, אפשר לראות הרבה דברים שלי אין. אני יודעת שכולם חושבים שאני פריקית מוזרה, שאני גברית, שאני שמנה ושאני לא מחוברת לעולם. אבל כבר 4 שנים שזה לא מפריע לי. אני תמיד חושבת על זה כסתם מחשבות של אחרים ושלא באמת שווה לי להתייחס לזה. יש לי שני חברים טובים שאני מאמינה בכל ליבי שהם אוהבים אותי, ובעצם אני לא צריכה יותר מזה. לפעמים כשאני יושבת לבדי ב"שוקולית", בית הקפה שנמצא בדיוק בנקודת האמצע בין הבית ספר לבית שלי, אני חושבת אם אני צריכה לשנות את עצמי קצת כדי שיהיו לי יותר חברים. אבל כמעט תמיד המחשבה הזאת נגמרת בכך שאני אומרת לעצמי שאני בחיים לא אשנה את עצמי בשביל כל הילדים האלו שחושבים שאני מוזרה מבלי שהם דיברו איתי בכלל. רק דניאל ואלינור הם בני אדם אמתיים, ורק להם אני באמת מקשיבה. חוץ מהם, אף אחד לא ממש ניסה לדבר איתי איי פעם. מאז שאור מהשכבה שמתחתיי אמר לחצי מהשכבה שלי שאני מוזרה וגברית רק בגלל שבאתי לבית הספר עם מכנס מבד ולא עם ג'ינס קצר כמו שאר הבנות, כולם פחות או יותר עדיין חושבים כך. וזה היה לפני 7 שנים, כשהייתי בכיתה ג'. אבל ככה זה היום, מספיק שיש לי שיער קצר ושאני לא לובשת מכנסי דפוק אותי וכולם מקשרים את זה לאישיות שלי שהם בכלל לא מכירים. הם לא יודעים שכל מה שאני רוצה לעשות בחיים הוא לכתוב. הם לא יודעים שאני תלמידה מצטיינת בבית הספר, אבל בבית אני אוהבת להסתגר בחדר שלי ולחשוב. הם לא יודעים שיש לי חוש הומור מצוין, שאני מאוד אוהבת לראות סרטים ולקרוא ספרים, שאני אוהבת לצלם ולבשל ושבסך הכול אני נאמנה ואני יכולה להיות חברה מצוינת. אבל כבר לפני 4 שנים, בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז', הבנתי שזה לא עומד להשתנות בקרוב, וקיבלתי את עצמי כמו שאני. הבנתי שכל עוד יש את הדעות הקדומות האלו שהופצו עליי בלי שום סיבה, אין לי מה לנסות ולהתחבב על האחרים, ואני בטח לא צריכה לשנות את עצמי בשבילם. זה לא שווה. הם לעולם לא יהיו חברים אמתיים אם הם לא יקבלו אותי כמו שאני. דניאל ואלי (אלינור) מקבלים אותי כמו שאני עוד מכיתה ב', ולכן הם חברים אמתיים. אלי פעם אמרה לי שבסופו של דבר כולם ישכחו מהכול, יקבלו אותי כמו שאני ולפחות ינסו לדבר איתי. היא אמרה שאם אני לא אשנה את עצמי בשבילם אז הם בסופו של דבר ישתנו. אני רק מחכה לרגע שבו זה יקרה.

פרק 1:
כוס השוקו החם הקבוע של יום שלישי ניצבת מולי. הקצף החם מטפטף על השולחן בעדינות. אני מחכה קצת יותר מדקה עד שאני מתחילה לשתות אותו. בשולחן שלידי יושבים אור ובן, התאומים המעצבנים מהשכבה שמתחתיי. בזמן שאני חושבת עליהם השוקו מתקרר אז אני לוגמת את כולו בבת אחת. אור ובן מסתכלים עליי ובן לוחש לאור משהו שגורם לו לצחקק. אני מסתלקת משם לפני שהם מספיקים לשים לכך לב. בדרכי הביתה אני תוהה מה בן לחש לאור הפעם. בדרך כלל הם מדברים בקול רם עליי, גם כשאני לידם, אבל הפעם הם שמרו על סודיות. תמיד אני תוהה מה אומרים עליי מאחורי הגב, אבל הפעם אני נותנת לכך חשיבות. כשאני מגיעה הביתה, אף אחד לא נמצא בבית. אני נכנסת לחדר שלי וישר שמה אוזניות ומתחילה לשמוע מוסיקה. הצלילים מהדהדים במוחי בזמן שאני שקועה בעולמות אחרים של המחשבה, מחוץ למציאות. לקראת הערב אני שומעת מבעד לצלילים העדינים את דלת הבית נפתחת. אימא שלי חזרה מהעבודה. אימא שלי עובדת הרבה. היא מרצה חשובה באוניברסיטה בתחום הספרות. היא נמצאת באוניברסיטה יותר זמן מאשר בבית. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 4. אני בקושי זוכרת מי זה אבא שלי והוא מעולם לא ניסה ליצור איתי קשר. בעיה שלו. אימא מכניסה איתה הביתה מי גשם ופיצה. "נועה? בואי לאכול, הבאתי פיצה" היא קוראת לי למטבח. אני מכבה את המוזיקה ומצטרפת אליה לשולחן האוכל. "בתחזית כתוב שתהייה סופת ברקים הלילה, אז תסגרי טוב את החלון" היא אומרת בזמן שהיא מניחה 2 משולשי פיצה עם פטריות על הצלחת שלי. אני מהנהנת ומתחילה לאכול. עכשיו אמצע אוקטובר, אבל החורף החליט להקדים השנה. אולי הסופה תהייה כל כך גדולה עד שיבטלו את הלימודים מחר, כמו שעושים באמריקה ובמקומות כאלה. אבל זה בטוח לא יקרה, כי כאן לא יורד שלג. חבל. "איך היה היום בבית הספר?" היא שואלת אותי. אני מרימה כתפיים וממשיכה לאכול. אימא לא יודעת על כל העניינים בבית הספר. היא לא יודעת שדניאל ואלי הם הנערים היחידים שמתייחסים אליי יפה במשך שנים. סירבתי לשתף אותה בחיי החברתיים מאז שהיא הסכימה להרצות גם אחר הצהריים. היא לא חושדת בכלום כל עוד חברים באים אליי הביתה ואני מוציאה ציונים טובים ואף מורה לא מתקשר אליה. כשאני מסיימת לאכול אני שוטפת את הצלחת שלי ומתחילה לצעוד לכיוון החדר שלי. "נועה, חכי רגע" היא קוראת לעברי. "אולי תשבי איתי קצת, הרבה זמן לא דיברנו". בטח שלא, אני חושבת, את כל הזמן עסוקה בלהרצות לסטודנטים ובלבדוק מבחנים ובלהיות חכמה, שאת אפילו לא שמה לב שלבת שלך יש עולם משלה שהיא בורחת אליו בכל פעם שהיא נמצאת בבית. "טוב" אני אומרת "על מה את רוצה לדבר?". "תספרי לי דברים קצת. איך הלימודים? החברים? את כמעט לא אומרת לי על זה שום דבר". "הלימודים בסדר, אני מוציאה ציונים טובים. הכול בסדר עם החברים שלי, אנחנו נפגשים הרבה. אני יכולה ללכת לחדר שלי, אני לא מרגישה טוב" אני אומרת לה. היא מושיטה יד לכיוון המצח שלי. "אין לך חום. את בטוחה שהכול בסדר?" היא שואלת בתמיהה. "כן, אני סתם עייפה. אני רוצה ללכת לישון" אני עונה בעייפות ומכניסה איזה פיהוק רחב. "לילה טוב מותק שלי. אולי אני אקח בקרוב חופשה מהאוניברסיטה וניסע לחופשה. רק שתינו". כן, בטח. כאילו שזה יקרה. הפעם האחרונה שהיא אמרה את זה הייתה לפני 4 חודשים. בסוף ביליתי את כל הקיץ בבהייה בטלוויזיה ובטיולים לבריכה עם דניאל ואלי. אני נכנסת למיטה ושומעת ברקע את הרעמים של הסופה הקרובה, ומנסה להירדם. אבל המחשבות מציפות לי את הראש ולא נותנות לי לישון. מה בן לחש לאור היום ב"שוקולית"? האם אימא שלי באמת רוצה לבלות איתי או שאני רק רעש רקע בשבילה? האם דניאל ואלי יישארו חברים שלי לנצח? האם אי פעם יהיו לי חברים אחרים? ואז זה מגיע. לא יהיו לך חברים אחרים, בכלל מגיע לך למות. אימא שלך בכלל לא אוהבת אותך. אוי שיט, זה שוב מתחיל.
מאז שאני זוכרת את עצמי האמתית, היו לי מחשבות כאלו. זאת אומרת מגיל 14. אף אחד בעולם הזה לא יודע שבחלק קטן מהיום אני חושבת מחשבות דיי נוראיות, בלי שום יכולת לשלוט את זה. מעולם לא סיפרתי את זה לאימא או לדניאל ואלי. בדרך כלל אני מסתדרת עם זה בגלל שאני גם ככה רגילה שיורדים עליי, אבל פה ושם אני קצת נלחצת מזה. אני בעיקר חוששת אם המחשבות האלו יתגברו אי פעם וישתלטו עליי לגמרי, או שחס וחלילה אני אקשיב למה שהן אומרות לי. גם קצת מלחיץ אותי שאני לא יכולה לבחור את המחשבות שלי ולא יכולה לשלוט עליהן. אבל בסך הכול, אני דיי מסתדרת איתן. כבר למדתי לא לנסות להדוף אותן אלא פשוט לחכות שהן יעברו. אני מודה, לא כל כך נחמד לי לחשוב את המחשבות האלו, ולפעמים הן גורמות לי להאמין בהן, אבל זה תמיד יכול להיות יותר גרוע, נכון?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך