יותר מידי – פרק 6

"את יכולה לחזור על זה עוד פעם?" שאלתי
"בטח. פה הכול מותר, את יכולה לעשות מה שאת רוצה, לכתוב, לצייר, לדבר, לשיר, לרקוד ..
כשאת נכנסת לפה בעצם נוצר בינינו הסכם שכל דבר שאת מספרת – נשאר בינינו. שום דבר לא מופנה להורים.
הבעיה היחידה היא שאם את נכנסת – לא תוכלי לצאת עד שנדע שאת אוכלת נקי ומסודר." היא התסכלה בי בהתעניינות.
"אני חושבת שאני מסכימה" אמרתי וחייכתי לאמא, שישבה שולחן לידי.
עבר שבועים מאז שהבנתי שאני אנורקסית, היום נפגשתי עם מנהלת של מוסד "לתת" שעוזרים שם לבנות אנורקסיות לקבל אוכל מסודר ולעזור.
"אנחנו ניצור איתכם קשר" אמא אמרה וקמה.
קמתי גם, אמא לחצה את ידה של אפרת, המנהלת, ויצאנו מהחדר.
יום אחרי זה – החלטתי שאני רוצה להירשם.
"את בטוחה שאת צריכה ללכת עכשיו? את לא רוצה להישאר?" אמא צעקה לי מהמטבח
"אני רוצה, אבל אני חייבת ללכת כמה שיותר מוקדם" צעקתי בחזרה
סגרתי את המזוודות וירדתי אל הסלון.
אמא התקרבה אליי וליטפה לי את הפנים.
"אנחנו כל כך נתגעגע אלייך, אני כל כך שמחה שאת כבר מודעת למצב שלך .." ירדה לה דמעה
התחבקנו חזק, לא האמנתי שאני כבר לא יראה אותה כל יום.
"אני יתגעגע אלייך אחות קטנה" אלה חייכה וחיבקה אותי
"זהו, פעם הבאה שתראו אותי זה יהיה בלי העצמות" צחקתי והם צחקו גם.
פתחתי את הדלת, נתתי להם נשיקה באוויר ויצאתי מהדלת.
הלכתי לעבר תחנת האוטובוס בביטחון שהכול יהיה בסדר.

אפרת אמרה לי שבאוטובוס שיקח אותי יהיו עוד מלא בנות כמוני, והאמת זה מה שהפחיד אותי.
תמיד בבית ספר ראיתי בנות נורמליות, רזות אבל לא יותר מידי.
היום אני סוף סוף יראה עוד בנות עם אותו סיפור שלי.
ראיתי את האוטובוס מרחוק, קמתי והתקדמתי אל הכביש.
האוטובוס עצר לידי ונכנסתי אל האוטובוס.
בגלל שהתחנה שלי היא התחנה האחרונה, רוב הילדות כבר הספיקו להתחבר לילדות האחרות.
הרגשתי קצת אי נוחות.
לא היה מקום שאני יוכל לשבת בו לבד, אז ישבתי ליד ילדה כמה כיסאות לפני הסוף.
הילדה הייתה קירחת, היו לה עינים שחורות גדולות ומבנה פנים ממש יפה.
מבין החולצה שלה ראו את העצמות ..
"היי" היא אמרה לי בחיוך, היא הייתה קצת חיוורת
"היי" עניתי בחיוך מאולץ
"כמה את שוקלת?" היא שאלה
"32" עניתי, "כמה את?"
"אני 33" היא צחקה "אנחנו כמעט באותו משקל"
"כן" צחקתי בכוח "אז.. איך היה להיפרד מההורים?"
"אין לי הורים, אבי מת במלחמה ואימי נפטרה מסמים"
"וואו, אני ממש מצטערת" פחדתי שתהפוך להיות עצובה בגלל זה
"לא, זה בסדר" היא אמרה "זה קרה לפני הרבה זמן. מה איתך? יש לך הורים?"
"יש לי אמא ואחות"
"מה קרה לאבא?" ראיתי שהיא לא מתוונת לחטט, רק מסקרנות
"אני לא כל כך רוצה לדבר על זה" עניתי בפרצוף עצוב
"אוי, סליחה" היא אמרה
נשענתי עם הראש על המושב ורציתי לישון, עצמתי את עיניי ולצערי האוטובוס עצר, הגענו אל המקום.
כולם ירדו, ירדתי גם וכשירדתי הייתי בהלם.
"וואו" אמרתי.