יותר מידי – פרק 4 .

"אורלי, אני צריכה לדבר איתך רגע" אלה אמרה וישבה לידי
כרגיל, התעלמתי ממנה והסתכלתי בטלוויזיה.
אלה לקחה את השלט ופשוט כיבתה לי את הטלוויזיה.
"תדליקי אותה!" צעקתי
"לא עד שתקשיבי לי" היא אמרה בביטחון
ידעתי שכשאלה רוצה משהו, היא לא תנוח עד שהיא תשיג אותו. אז ויתרתי.
"נו, מה?"
היא לא ענתה, פשוט הסתכלה עליי בעיניים היפות שלה.
"למה את מסתכלת עליי ככה?" התחלתי להתעצבן
אלה העבירה יד על שערי. "תראי .. תראי כמה את יפה .. אם יכולת לראות את זה ..
למה את עושה את זה לעצמך?"
"אני לא עושה כלום לעצמי, אני מרזה כדי שאני יהיה יפה יותר" אמרתי, סוקרת את הגוף המושלם של אלה
"אורלי, את אנורקסית…"
"אני לא!" קטעתי אותה
"תפסיקי לקטוע אותי!!" היא צעקה
שתקתי והיא המשיכה לדבר:
"תסתכלי על עצמך .. אין לך כרס, אין לך פרצוף שמן .. יש לך עצמות.
את אנורקסית" בשלב הזה ירדה לי דמעה "ואת חייבת לטפל בעצמך, כי אם לא את תמותי. ואת לא תמותי בשיבה טובה, את תמותי מוות שרואים לך את כל העצמות כאילו יש לנו ראיית רנטגן.
תרימי את החולצה רגע"
הרמתי את החולצה ושוב ראיתי את הכרס הזאת.
"את רואה?!" אמרתי והזלתי עוד דמעה
"את רואה כרס? אוקיי. עכשיו תגעי בה."
ניסיתי לגעת בה, אבל לא הרגשתי כלום. התחלתי להילחץ, אני באמת כזאת?
"עכשיו תקרבי את היד שלך יותר קרוב אל אזור הבטן"
הנעתי את ראשי שמאלה וימינה שיצור "לא", פחדתי.
"בואי, אני יעזור לך" היא הושיטה את ידה לאט לאט אל היד שלי, ונגעה בה.
היא הסתכלה אליי, אני עליה, וקירבה את היד שלי אל הבטן, יותר ויותר.
לבסוף נגעתי בבטן שלי. לא היה כרס, ולא היה כלום.
היה עצמות.
מיששתי אותה, כמעט ולא נשאר עור. הכול רק עצמות מגעילות.
התחלתי להתנשף חזק, ממשיכה למשש את הבטן שלי.
"אורלי, את בסדר?" אלה שאלה בדאגה
"לא" לחשתי עם ראש מורכן ופרצתי בבכי
אלה שמה את הראש שלי על הכתף שלה, חיבקה אותי וליטפה אותי.
"זה בסדר.. אנחנו פה איתך.." היא לחשה
כל הפעמים שרבתי עם אמא שלי, כל הזמן הזה ששנאתי את אלה, הכול היה לשווא.
אני לא משנה, אני אנורקסית
זה לא יכול להיות .. הרי אתמול היה לי את הכרס הגדולה ואת הפרצוף השמן.
רק אתמול הלכתי לריצה.
רק אתמול חשבתי על ספורט מתאים ואוכל בריא שאני יכולה לאכול כדי להרזות.
זה לא יכול להיות .. זה יותר מידי.