יומני לואיס|פרק 1

17.4.1913
יומני היקר מלפני כשנה היה אסון הטיטניק באסון ניספו כאלפים,6 ניצלו מהמים הקפואים,העיקרון הוא שהיה הבדל מעמדי,איך זה שדווקא בעלי הפרוות היקרות הם אלה ששורדים?
לפעמים הגורל עלול לאכזב,היו מהגרים וילדים של מהגרים מאירלנד שלא שרדו את האסון,זה כזה לא הוגן…
אני לבינתיים פותחת את היום בלהאכיל את החזירים השמנמנים ואז אני יוצאת עם חברתי אן בשביל לקנות אספקה,לא סיפרתי לך יומני אבל את אן הכרתי לא לפני כלכך הרבה זמן,מסתבר שגם הוריה היו מהגרים מאירלנד וגם היא נשרה מהלימודים לטובת פרנסה,לפעמים היא עוזרת לי…
————————————————————————————————————————————–
28.6.1914
"לואיס,לואיס…תתעוררי כבר..,זה לא הזמן לכתוב!" שמעתי את קולה המעצבן של אן,
"מה מה מה?!רגע תני לי עוד שנייה…"
אן הייתה חייבת להגיב ,"לא לואיס,אנחנו צריכות לסיים את העבודה כדי להספיק להגיע הביתה,את כבר מתעסקת עם הדבר הזה למעלה משעה"
"נו…טוב.." גלגלתי עיניים.
הלכנו אני ולואיס לכיכר העיר ילד צעיר הסתובב עם אופניו וחילק לנו את העיתון,הוא צעק "חדשות חדשות"
בעיתון הייתה כותרת ענקית שצינה את הרצח הפוליטי בסרביה..
אן אמרה לי,"את יודעת..אסון עלול לגרור עוד אסון,המדינה שלנו לא הכי במצב טוב,במיוחד שהיא אחת משלושת מדינות ההסכמה."
לא הבנתי למה היא בדיוק התכוונה,"למה איזה עוד אסון יכול לקרות?"צחקתי.
לואיס הביטה אליי במבט רציני,"זה לא מצחיק..אני חושבת שיהיה פה עוד אסון.."
אמרתי לה,"אם תמשיכי לחשוב כלכך שלילי בטוח יהיה פה עוד אסון,תנשמי."
בסוף הלכנו לקנות אספקה וחזרנו לעבודה.

8.7.1914
קמתי בבוקר שמעתי רעש של המונים מסביב לביתי,ביתי היה קרוב לכיכר ותמיד היה רועש שם אך היום הוא היה רועש במיוחד
שמעתי צעקות של "מלחמה,תהיה מלחמה" אפילו קצת בכי.
ולא הבנתי מה קורה…
לואיס חיכתה לי בפתח הבית,התארגנתי ושנינו הלכנו בדרכינו לעבודה.
"היום הוא יום רועש במיוחד,נכון?"אמרתי.
"את לא שמעת?…"אמרה לואיס
"מה שמעתי?"
אחר כך עברנו דרך הכיכר ואחד הילדים שמחלק עיתון הראה את הכתבה,הכותרת הייתה כתובה בגדול.בכותרת היה רשום "תהיה מלחמה"
ואז התחלתי לחשוב על אח שלי שחזר לא מזמן מדרום אפריקה ועלול להתגייס לצבא.
אן הביטה בי בצער,"תקשיבי הכל יהיה בסדר עם אח שלך,המלחמה תהיה רק עד חג המולד,תראי זה רשום בכתבה"
כל הדאגות שלי פחתו.
8.1914
יומני היקר היום יהיה אחד הימים הכי חופשיים בהיסטוריה!
מהיום עד חג המולד יהיה לי שקט מאח הקטן שלי!פרנסיס
וגם מהאח הגדול שלי שלא מזמן חזר הביתה,עד כמה שהיום הזה חופשי אני אתגעגע לליאם..
חברתו של פרנסיס הגיעה בריצה אלינו לבית וחיבקה את פרנסיס כאילו אין מחר,ופעם ראשונה פרנסיס לא עשה את הפרצוף המתחכם הזה של"לי יש מישהי שאכפת לה ממני,ולך אין"
זאת פעם ראשונה שראיתי את אמא שלי חוששת…
ניסיתי לעודד אותה,"אמא,אל תדאגי הכל יהיה בסדר הם יחזרו בחג המולד,ובחג הזה אנחנו נהיה מאוחדים את עוד תראי." אבל בכל זאת לא הצלחתי להסיר ממנה את הדאגות.
היה לילה,הגיע חצות…זה היה היום בו נפרדתי מאחי ליאם ומאחי המעצבן פרנסיס..
אני בקושי יכולה לדמיין את השקט בבית בלעדיהם.
נשארנו רק אני ואמא וליווינו את פרנסיס ואת ליאם עד לחזית….
לאימי היה קשה להתנתק מהם הרגע הזה של הפרידה היה קרב וקרב מצעד כלפי צעד
היא החזיקה איתה סלסלה אבל לא ידעתי מה היה שם.
כשנאלצנו להיפרד מהם ביחד עם חברתו המעצבנת של פרנסיס.
הם התנשקו נשיקה ארוכה כזו ופתטית ואני נאלצתי להפריד בניהם כדי שאימי תספיק לדבר איתם
היא אמרה,"אתם לא יודעים עד כמה אני אתגעגע אליכם.ואיש לא יודע מה יקרה,אלא רק האל וישו בכבודם ובעצמם ישמרו עליכם."
הנה הדברים שאני אתן לכם,ותבטיחו לי שתסתכלו עליהם ותשמרו עליהם טוב טוב…" ואז ירדה לה דמעה..
היא הביאה לפרנסיס שרשרת עם תמונה של המשפחה ושל חברתו ולליאם היא גם הביאה זו רק עם שרשרת עם תמונה שלי ושלה.
אמרתי לה"אמא בחרת את התמונה הכי לא פוטוגנית שלי."
פרנסיס אמר:"זה לא משנה גם ככה בלי התמונה אנחנו נזכור שאת מכוערת."וצחק..
אמרתי לו,"אוי נו תשתוק כבר אתה יודע שהביטחון שלי מעורער ודווקא ברגעים החשובים שלי איתך אתה חייב לערער לי את הביטחון עוד יותר" שילבתי כתפיים.
ליאם דחף אותו הצידה,"את לא אמורה להעלב,את נראית בתמונה מצויין."הוא הסתכל על פרנסיס,ופרנסיס נאלץ להסכים איתו.
ואמר,"כן את נראית מצויין בתמונה רק שאממ השיער החום שלך כאילו עברת דרך תחנת רוח,אה כן והעיניים הכחולות שלך נראות שם כמו של חייזר שברגע שראה אותך הוא התעוור אוי שלא נדבר על זה שאת נראית יותר חיוו.."
עצרתי אותו ואמרתי,"שתוק כבר!"
הוא אמר,"סתם, אני צוחק…" הוא פשוט ניגש אליי וחיבק אותי ולחש לי"את הכי תחסרי לי"
זאת פעם ראשונה ששמעתי את פרנסיס מדבר אליי ברצינות.חברה שלו שוב חיבקה אותו חיבוק דוב כזה.היא הכי בכתה מאיתנו.
ואז חיבקתי את ליאם,ונפרדתי..לפני זה הרגשתי מזל שיהיה לי שקט בלי פרנסיס,אבל דווקא כשהם הולכים אני רוצה לשמוע את הקול שלו שוב..