יומני היקר פרק 5 (:

"שום דבר לא מסוכן בעיניי עכשיו. אני אנקום גם אם זה יעלה לי בלשבת בכלא כל החיים" אמרה.
הכל היה כל כך מוזר וניראה כחלום אבל האמת, לא ידעתי כבר מה לחשוב.

—————————————

עבר הרבה זמן, כבר חגגתי יום הולדת 16, אמא מצאה עבודה סוף כל סוף..
ולוסי ? אני והיא ממש התקרבנו. נהיינו חברים די טובים. היא הייתה מספרת לי המון דברים ואני הייתי עומד לצידה כשהיו צוחקים עליה בבית הספר.
אחרי הכל, לוסי הייתה מאוד מוזרה. במיוחד הסיפור שלה.
הייתי בא אליה כמעט כל יום אחרי בית הספר, היינו מכינים ביחד ארוחת צהריים, מדברים המון ולפעמים גם הייתי נישאר אצלה לישון.
"בא לך לבוא לאנשהו?" שאלה אותי יום אחד אחרי בית הספר.
"לאן?" שאלתי.
"נו בוא מה אתה לא סומך עליי?" צחקה והתחילה לרוץ.
רצנו שנינו כמו מטורפים, לא יודע להיכן היא לוקחת אותי.
ולבסוף הגענו.
זה היה מין גשר ארוך ארוך ומתחתיו נהר יפהפה.
זה היה המקום היפה ביותר שראיתי.
היום היה סגרירי וקריר, והיה נראה שבכל רגע ירד גשם זלעפות.
התיישבנו על שפת הגשר כשרגלינו כמה מטרים מן הנהר.
לוסי נשכבה לאחור ושמה ידיה מאחורי ראשה.
היא הסתכלה על העננים וחייכה.
"על מה את חושבת?" שאלתי ונשכבתי לידה.
"על אבא שלי" אמרה.
"ו.. מה היית אומרת לו אם הוא היה פה עכשיו?" הפניתי ראשי אליה.
"שאני מתגעגעת אליו המון ושלא ידאג כי את הנקמה שלו אני ינקום.
"ככה בדיוק הייתי אומרת לו" היא לקחה נשימה ארוכה והמשיכה:
"איזה נורא זה להרגיש כאב. להרגיש שאיבדת את האדם שהכי אהבת בעולם. זה נורא. אתה יודע מה ? אחרי שאמא שלי מתה הייתי כל כך עצובה שפשוט השתניתי. אתה ראית, כשהגעתי לכאן הייתה שחורה ואפלה, לא דיברתי עם אף אחד, הסתגרתי בתוך עצמי. פחדתי לדבר על הרגשות שלי. אבל אז כשכל הסיפור עם אבא קרה, אני חזרתי לעצמי. ידעתי שאם לא אתעשת, אבא לא ישרוד. אבל למרות הכל, זה לא היה תלוי בי. עכשיו, כשסיפרתי לך על כל מה שקורה לי אני מרגישה כל כך טוב. כאילו אבן גדולה ירדה לי מהלב. אני חושבת שאם הייתי מספרת על כך, עוד בתקופה שאמי נפטרה, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב. חבל.." אמרה.
"כן. גם אני הייתי די ילד מופנם עד שהכרתי אותך. כלומר, היו לי חברים וחברות אבל.. לא דיברתי הרבה.. הייתי ביישן וסגור כלפי אנשים. לא יודע.. כשהכרתי אותך פתאום השתניתי" אמרתי בביטחון מלא. זה מאוד קשה לומר זאת כשאתה בנאדם חסר ביטחון עצמי, כמוני.
"גם לך זה קרה?" קמה לרגע והסתכלה עליי במין מבט מופתע.
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"כשהכרתי אותך, זאת אומרת, שראיתי אותך בפעם הראשונה, לא יודעת.. הרגשתי משהו כזה.. ואז לאט לאט התחלתי להכיר אותך והשתניתי לגמרי.
הפכת אותי להיות יותר מוחצנת ופתוחה לאנשים. זה קטע ממש מוזר" אמרה ונשכבה שוב.
"קרה לי בדיוק ככה איתך. אולי נועדנו להכיר" צחקתי.
"תגיד.." אמרה בהיסוס.
"מה?"
"התנשקת פעם?" שאלה.
הרגשתי מבוכה. הייתי כל כך נבוך ומבויש..
"אה.. לא.." גמגמתי.
"זה בסדר מה אתה מתבייש? גם אני לא" אמרה.
"היה לך חבר?" שאלתי.
"כן. אבל אני לא רוצה לדבר על זה" החיוך שהיה על פניה נעלם בשנייה והיא הפכה עצובה. אני יכול אפילו להגיד שראיתי בעיניה נצנוצים של דמעות.
"אמרנו לפני שנייה שמוציאים הכל החוצה. שלא כדאי לשמור בפנים.." ניסיתי להוציא ממנה את הסיפור.
"צודק אבל לקח לי זמן להתגבר על אותו הילד אז.. אני לא רוצה לחזור לזה"
"ספרי לי נו!" אמרתי.
"טוב אבל.. אל תשאל יותר מדי שאלות. אני מספרת, אתה מקשיב ועוברים נושא. מובן?"
"כן המפקדת" צחקתי.
"קראו לו מייקל. היינו באותו כיתה, כיתה ז', בערך שנתיים לפני שהגעתי לארץ. אהבתי אותו כבר כמה שנים והוא לא התייחס אליי בכלל.
יום שישי אחד, שיצאנו כל הכיתה להסתובב, חבר שלו לקח אותי הצידה ואמר שמייקל אוהב אותי ושהוא רוצה שנהיה חברים. אמרתי לו שאני רוצה לדבר עם מייקל פנים מול פנים. מייקל בא, דיברנו ומאז היינו חברים.
שמחתי כל כך כי אהבתי את הילד הזה כמו שלא אהבתי בחיים.
אבל הוא פגע בי, כל כך..
נסעתי לחופשה עם אמא ואבא וחזרתי לאחר שבוע. קניתי לו מתנה יפיפייה והתכוונתי לבוא לביתו בהפתעה ולהביא לו את המתנה. כשהגעתי ועליתי לחדרו, ראיתי אותו.. בוא נגיד.. בוגד בי. ומה שהכי כאב לי זה שחודש לפני שנסעתי לחופשה הוא רצה שנתנשק ואמרתי לו שאני לא רוצה והוא הבטיח לחכות לי עד מתי שארצה. הוא רק חיכה להזדמנות לבגוד בי.
מאז, הבטחתי לעצמי שאני לא מתאהבת יותר באף אחד" נאנחה.
"אבל איך.." התחלתי משפט והיא קטעה אותי:
"אמרתי לך לא לשאול שאלות!" התעצבנה.
"מצטער"
הייתה דקה שלמה של שתיקה.
"ולך.. הייתה חברה?" לוסי קטעה את השקט.
"הייתה. אבל זה לא היה כמו אצלך..
אני אהבתי אותה והיא אותי. נפרדנו כי הרגשנו שזה לא הולך בינינו. אפשר להגיד שזה נגמר בצורה יפה" אמרתי.
"כיף לך. כנראה שלך היו חיים מושלמים. כנראה שהגורל שלי לסבול ושלך להיות מאושר" אמרה בעצב.
"מה פתאום! אני גם סבלתי הרבה בחיים. אני עובד בשתי עבודות כדי לפרנס את משפחתי, אנחנו חיים בעוני, אבא שלי שתיין, אני ילד חסר ביטחון, סבתא שלי נפטרה כשהייתי בן 7 וחצי. אל תדאגי, אלוהים מחלק את הסבל בין כולם" הסברתי לה. ככה סבתא הייתה אומרת לי, ז"ל, כשעוד הייתה בחיים.
ושוב, עוד דקה שלמה של שתיקה.
"אתה יודע.. כבר שכחתי מה זה לאהוב. שכחתי את ההרגשה" אמרה.
צחקתי לרגע והוספתי, "איך אפשר לשכוח הרגשה?".
"אפשר. הנה, אני שכחתי"
"אהבה זה רגש שאף פעם לא שוכחים. תמיד יאהבו אותך ותמיד תאהבי"
גם את זה סבתי הייתה אומרת.
"זאת הבעיה כאן. יכול להיות שאוהבים אותי, אבל אני לא אוהבת כי אין לי את מי" לא ידעתי אם היא רצינית.
"לא יכול להיות" אמרתי.
"כל האנשים שאי פעם אהבתי, מתו או גרמו לי לסבל" אמרה.
"זו ההרגשה הכי כיפית בעולם. את מרגישה שהלב שלך מלא באושר והבטן שלך מוצפת בפרפרים. והחיוך שלך משתרע לאורך כל פנייך. איזה כיף זה!"
אמרתי בכזה ביטחון.
"זה נשמע כאילו אתה מרגיש את ההרגשה הזאת עכשיו" צחקה.
"אני באמת מרגיש אותה עכשיו" אמרתי.
היא סובבה את פניה אליי ואני אליה. הסתכלתי על העיניים הירוקות היפות שלה. היא חייכה חיוך מצחיק וסובבה את פניה בחזרה.
"יאללה בוא הביתה" קמה מהמקום.
שנייה לפני שנעמדה תפסתי את ידה והיא נפלה עליי. פנינו היו קרובים יותר מתמיד אחד לשני.