יומני היקר פרק 19 (:

המשפטים שלה צרמו לי בלב.
הרגשתי שאני אשם בכל זה, איני יודע למה אך כך הרגשתי.

————————————————-

"אני יודע שזה ממש קשה.. ו..תאמיני לי שאני מת להוציא אותך מפה! אי אפשר פשוט אי אפשר תביני אותי!" הסברתי לה.
"זהו.. פה זה נגמר" אבא היה נשמע זועם. הוא לקח נשימה ארוכה ויצא מהדלת.
"רגע אבא!" צעקתי. הוא הסתכל עליי.
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"תסמוך עליי בבקשה.." ביקש.
"כבר ניסיתי לסמוך עלייך פעם אחת.. זה לא אבד כ"כ.." לחשתי.
הוא נעלב קצת. הוא יצא מהדלת ואני עדיין בחששות.
עברו שלושה חודשים שבהם כמעט ולא ראינו את אבא. הוא בא פעם אחת או פעמיים וזהו. הבטן של לוסי ענקית! היא תמיד מעוצבנת עליי שאני צוחק שזה ניראה מצחיק. היא אומרת שהיא שמנה וזה מעצבן אותה והיא מתה שהתינוקת כבר תצא. כמובן שאני תמיד מזכיר לה שהיא הכי יפה בעולם, שמנה או רזה ושבקרוב תחזור להיות לוסי שהייתה (:
היום התאריך 1.6.09 והשעה כבר מאוחרת..
אני ולוסי נשכבנו לישון ולפני כן דיברנו מעט אל התינוקת. אנחנו בטוחים שהיא שומעת כי כל פעם שאנו מדברים היא בועטת.
00:00 השעון הראה. לוסי כבר נרדמה ואני עדיין עם נדודי השינה שלי חושב על אבא..
ואז.. נרדמתי.
"אההההההההההההההההההההההה!" אני שומע צרחה ע-נ-ק-י-ת באמצע הלילה. התעוררתי בבהלה, מסתכל על השעון ורואה 3 לפנות בוקר.
אני רואה את לוסי מחזיקה בבטן שלה, מתפתלת מכאבים.
"מה קרה?!" נבהלתי.
"אני יולדדדדדדדדת!!!!!!!!!!"
"מה?!!! לא נכון! את לא בחודש ה.. אה.. את.. את בחודש התשיעי!" צעקתי וקמתי במהירות מהמיטה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי לא מפוקס בכלל. ואז נזכרתי שלפני חודשיים אבא שם לנו מין לחצן כזה על הקיר שברגע שקורה משהו דחוף ללחוץ עליו והוא יבוא במהרה. בלי לחשוב בכלל לחצתי משהו כמו 20 פעם על הכפתור.
"דניאל! אני יולדת! ירדו לי המים וכואב לי! נו תעזור לייייייייייייייייי!" צרחה.
"קראתי לאבא שלי.. תירגעי.. תנשמי עמוק.." ניסיתי להרגיע אותה אבל אני עצמי הייתי לחוץ כ"כ שהרגשתי שאני עוד שנייה נופל מהרגליים.
ולפתע, אבא נכנס מהדלת.
"בואי מהר! אני מסיע אותך באוטו שלי לבית החולים הקרוב ביותר! קדימה! נו מהר!" אמר והרים אותה על הידיים.
"אני בא חכו לי!" אמרתי.
"לא אתה נשאר פה. אם זינגר ידע ששניכם לא פה הלך עלינו! אני מבטיח להחזיר אותה ואת התינוקת כמה שיותר מהר!" אמר ונעל את הדלת.
הייתי לבד, לחוץ, באמצע הלילה. לא יכולתי להמשיך לישון למרות שהייתי מת מעייפות.. חשבתי רק על לוסי, אם הכל בסדר איתה.. ואם התינוקת שלי כבר נולדה. כמה שהייתי בלחץ.. \=
שעתיים, שלוש, ארבע, חמש… השעה הייתה כבר 1 בצהריים ואף אחד לא בא להודיע לי, או שלח מכתב או משהו אם הכל בסדר.
חשבתי לעצמי, אולי קרה משהו ואינני יודע..?
ואז, קול פתיחת הדלת.. הידית נלחצת למטה.. אני מסתכל בצפייה..
והנה נכנס אבא שלי.. לידו אשתי לעתיד ובידיה הבת שלי.
רצתי במהירות, הדמעות חונקות את גרוני ואז..
ואז ראיתי אותה. את הדבר הכי מושלם עלי אדמות !
קטנטנה, פנים שבריריות, שלמות ויפיפיות, מעט שיער שחור כעורב על ראשה ועיניים ירקרקות ויפות. ידיה היה בגודל כ"כ קטן שפחדתי לגעת בהן ולשבור אותן.
לוסי בכתה, נישקתי וחיבקתי אותה.
"היא בוכה כבר מאז שהקטנה נולדה.." חייך אבא וליטף את ידיה של בתי.
"איך שיחררו אותכם כ"כ מהר?" שאלתי.
"היא נולדה בשנייה שהגענו לבית החולים ונשארנו עד עכשיו.." אמר אבא.
"אתה לא מאמין.." לוסי אמרה לי וחייכה אל הקטנה.
"מה?" שאלתי.
"אתה לא מאמין כמה שאני שמחה" צחקה תוך כדי הבכי.
חיבקתי אותה ונישקתי והרגשתי הכי מאושר בעולם.
"קוראים לה ברית" אמרה לי לוסי בלחש.
"ברית?" שאלתי.
"כן. כשהיא נולדה הרגשתי שאני נולדתי מחדש. הרגשתי שונה. הרגשתי אמא. היא יצרה לוסי חדשה. ברית זה יצירה, זו עשייה, זו הקמה, זו בריאה מחדש שלי. זו היצירה האישית שלנו. זו הברית שלנו" אמרה תוך כדי שהסתכלה בעיניה הנוצצות של הילדה שלי.
בכינו כולנו, התחבקנו והרגשנו הכי מאושרים בעולם.
מדהים, מדהים כמה שתינוקת יכולה להיות כ"כ מושלמת.
"קחו" נתן לנו אבא תיק ענק בצבע ורוד והוסיף, "כאן יש כל מה שאתם רק צריכים בשביל הקטנה. בגדים, בקבוק, חיתולים.. בקיצור הכל. תסתכלו"
אני ולוסי חייכנו וחיבקנו אותו.
"אתם זוכרים שהבטחתי לכם שזה ייגמר..? בקרוב זה ייגמר אני מבטיח"
ופעם ראשונה מאז הרבה זמן- אני מאמין לו.
אבל.. איך זה ייגמר? בטוב? ברע? אף אחד לא יכול לדעת חוץ ממנו.
חודש שלם עבר. התינוקת שלנו מדהימה ויש לה הכל, כל מה שרק היא צריכה. אני אוהב במיוחד לשחק עימה. את המקלחת ואת החלפת החיתולים, לוסי עושה- כמובן. לפעמים אני מאכיל אותה בבקבוק, שזה נחמד.
"אבא שלך אמר שזה ייגמר בקרוב.. מתי?" שאלה.
"כל לילה אני מתפלל שלמחרת זה ייגמר. תאמיני לי שאני יודע בדיוק כמוך. אנחנו נחכה וניראה. אני מאמין לו.." אמרתי.
בום, הדלת נפתחה בבהלה. אני ולוסי קפצנו וראינו שזה אבא.
"מהר! מהר תאספו את כל הדברים שלכם ושל ברית ותעטפו את גופה בשמיכה לבנה. קדימה במהרה!" אמר בשנייה שנכנס. אני ולוסי, בלי לחשוב הכנסנו הכל לתוך התיק של ברית, עטפנו את גופה בשמיכה ויצאנו אחרי אבא. הוא נעל את הדלת ולפתע שמתי לב לאקדח שיש לו בכיס האחורי במכנס. נבהלתי.
"אבא מה אתה מתכוון לעשות?! אל תבהיל אותי!" שאלתי.
"אני עושה את הדבר הנכון.. אני מקווה" אמר.
"אבא.. תגיד לי נו!" ביקשתי.
"בואו אחרי ותהיו בשקט.." לוסי ואני הקשבנו בלי לצייץ והלכנו אחריו.
סוף כל סוף ראינו אור יום ונשמנו אוויר צח. זה היה מדהים.
כאילו בחיים שלי לא ראיתי עולם. הבניין בו היינו היה ישן והרוס, באמצע שום מקום.
"תעצרו איפה שאתם!" שמענו צעקה מאחורינו. הסתובבנו וראינו בנאדם גדול, עם שרירים, בגדים שחורים עם אקדח בידו מכוון אלינו.
מיד דחפתי את לוסי מאחורי ואבא דחף את שנינו מאחוריו.
"אבא.. זה זינגר?" לחשתי. אבא הנהן בראשו.
הוא התקדם קדימה ואנחנו הלכנו אחורה. עד שלא היה לנו כבר לאן ללכת ונעצרנו.
"תפסת תעוזה, טיפש שכמוך.. זה ניראה לך מעשה חכם לעשות לנסות לברוח?!" זינגר התקרב לאבא.
"הופה הופה מה אני רואה פה.. שני ילדים, מסכנים נורא.. דניאל ולוסי.. חהחהחהחה ואתה חשבת שתוכל לברוח אה?!" צחקק.
"תעזוב אותם! תהרוג אותי! הם לא אשמים בכלום!" אבא צעק עליו.
"נו מה חשבת?! אני אהרוג אותך.. אבל גם אותם!" צחק שנית. הרגשתי שלוסי רועדת והיא מפוחדת נורא.
ואז הסתכלתי על האקדח בכיס האחורי של אבא. חשבתי וחשבתי תוך כדי שהזינגר הזה מאיים עלינו ובסוף החלטתי שאני שולף את האקדח ויורה בראש של הזינגר הזה. אני לא רוצח אבל.. אני מעדיף שהוא ימות על פני שאשתי, אבי ובתי ימותו.
שנייה לפני ששלפתי את האקדח, זינגר תפס בזרוע שלי ומשך אותי.
"זהו, אותו אהרוג ראשון!" כיוון אקדח לרקה שלי.
אבא & לוסי: "ללאאאא!"
"באמת ניראה לכם שאני שואל אתכם?" צחק. הרגשתי את האקדח צמוד לרקה שלי והתחלתי להילחץ.
ואז..