יומני היקר פרק 17 (:
פתאום, הדלת נפתחה. כבר סיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, אז רוב הסיכויים שזה אבא שלי, לצערי הרב.
ואכן זה היה הוא.
"אז קיבלתם את הבגדים אני רואה" סגר את הדלת והתקרב אלינו.
——————————————————-
שנינו ישבנו על הספה.
לוסי החזיקה לי ביד חזק והיה ניראה שהיא ממש מפוחדת.
"למה את נבהלת ? את לא מכירה אותי כבר יפה אחת?" ליטף את פניה. היא עצמה את עיניה בחוזקה והתחשק לי להרוג אותו אבל החזקתי את עצמי.
"די.." אמרה בלחש.
הוא התרחק והסתובב כך שהיה עם הגב אלינו.
"אתם לא מבינים?!!!" צרח והתקרב אלינו. פניו היו זועמות. נבהלנו נורא.
"די… תעזוב אותנו.. בבקשה.. אני רוצה לצאת מפה.." לוסי החלה לבכות.
"אני.. אני.. אני.. אני.. אני לא רוצה לעשות את זה.. אתם לא מבינים?!" הטון שלו השתנה כל הזמן וזה ממש הפחיד אותנו. בהתחלה היה רך ואוהב אבל אחר כך צרח וכעס..
"אבא דייייייייייייייייי!" צעקתי. העימות הזה עם אבא כ"כ השפיע עליי.
"תסתום את הפה! די כבר.. די.." צעק ולאחר מכן נפל על ברכיו וראשו מורכן ואפילו שמעתי קולות בכי קלים.
"אבא..?" ניסיתי לקרב את ידי אליו אבל לא יכולתי.. זה היה יותר מדי בשבילי. פחדתי מאותו בנאדם.. למה.. למה אני צריך לפחד מ.. מאבא שלי?
"תבינו אותי!" צרח עלינו. זה היה מצב נורא מלחיץ, לוסי רק בכתה ובכתה ולא היה ניראה שהיא יכולה להוציא מילה.
"אני לא רוצה.. לא רוצה לעשות לכם את זה! לא רוצה! אני אוהב אותך!" הסתכל בעיניי וליטף את פניי.
הפניתי את פניי ולא נתתי לו לגעת בי. איזה מוזר זה, פעם הייתי עוד מתחנן לקבל חיבוק ממנו.
"ילד שלי.. ילד שלי.." בכה.
"אבא מספיק.. אם אתה לא רוצה לעשות לנו את זה תוציא אותנו מפה כבר!" התעצבנתי.
"לא.. לא יכול.. לא יכול.." זה כ"כ הפחיד אותי.. הוא בכה ורעד וישב על ברכיו וכל הזמן היה נראה שהוא שונא את עצמו כי הוא משך בראשו.
כאילו מישהו שיצא מבית משוגעים יושב מתחת רגליו ובוכה על חייו.
"מה לא יכול?! מה לא יכול אבא.. תוציא אותנו! יהיה לך נכד אתה מבין את זה?! אתה רוצה שהנכד שלך יגדל בחור הזה?! בבקשה תוציא אותנו!" התחננתי. התיישבתי על הרצפה, על ידו וניסיתי להתקרב כמה שיותר. התחננתי שהוא יישבר ויוציא אותנו מהדירה הזו.
"אני.. לא.. יכול!!!!!!!!!!!!!!" הסתכל עליי, פתח את עיניו וצרח.
לוסי קיפלה את רגליה והכניסה את ראשה, היא נורא נבהלה מהמצב.
"אבא, לעזעאזל תסתכל עליי!" תפסתי בשיער שלו והרמתי את ראשו.
כולו נטף מים מזיעה, ובכה כמו משוגע. היה לי כ"כ כואב לראות אותו במצב הזה.. כן, למרות הכל.
"אינך מבין..? אני לא יכול! לא יכול לשחרר אותכם! אם תשתחררו.. כל חיי.. כל חיי יגמרו בשנייה.." אמר בקול חלש. לוסי הרימה את ראשה והסתכלה עלינו.
"למה?!"
"ככה זה! אני לא מחליט, אתה מבין?! יש מי שנותן לי פקודות ואני מבצע ואם אשחרר אותכם.. הוא יגמור אותי.." הסביר.
"תסביר יותר כי אני לא מבין.." השיחה החלה להיות יותר רגועה.
"אני.. אני.. אני לא הבוס של החבורה הזאת.. אני.. יש מי שנותן לי פקודות אבל.. אבל אף אחד מהחבורה ואף אחד בעולם חוץ ממני לא יודע על זה..
קוראים לו 'זינגר' זה גם השם משפחה שלו. הוא נותן לי פקודות ואני נותן את הפקודות האלה לכל מי שבחבורה.. בחיים לא עשיתי משהו לפני ששאלתי אותו. וגם כששמתי אתכם פה.. הוא החליט על זה. היה לי כ"כ כואב..
אני אוהב.. אוהב.. אוהב אותך ילד שלי.. כל כך… אבל איני יכול.. פקודה אחת שלו שלא אבצע.. וזהו.. אני מת.. הוא יהרוג אותי.. בייסורים כואבים.. אני רוצה להוציא אתכם תאמינו לי.. את האוכל והבגדים אני.. אני.. החלטתי שאני מביא. הוא אינו יודע מה מתרחש פה בדירה. הוא רק רוצה שתישארו פה. ברגע שתהיו בחוץ.. זהו, הלך עליי ועליכם. לא רק שהוא יהרוג אותי, גם אתכם. ואת הנכד שלי.." הסביר לנו והסתכל על בטנה של לוסי. היא נלחצה וסובבה את ראשה.
"מה.. מה.. אני לא.. אני לא מצליח לתפוס את זה.. הוא.. הוא.. הוא גם אמר לך.. להרוג את.. את.. אמא והאחים והאחיות שלי..?" שאלתי.
"כן.. אתה חושב שהייתי עושה זאת לבדי?!"
"אני לא מאמין עלייך אבא.. הייתי המודל לחיקוי שלי אתה מאמין?!", צרחתי עליו והמשכתי, "למה נכנסת לכל העסק הזה?! כסף זה מה שהיה חשוב לך?! כסף זה לא הכל בחיים אבא! וראית איך הסתדרנו מעולה גם בלי כ"כ הרבה כסף! נמאס לי ממך אתה מבין?! נמאס לי.." הדמעות חנקו את גרוני וכ"כ לא רציתי לבכות ולהיראות חלש. רציתי להראות ללוסי ולאבא שאני יכול להתגבר ולהיות חזק מול כל הפחדים והכאבים שלי.
"רציתי את הכי טוב בשבילכם תבין כבר!" הרגשתי שאני הולך להתפוצץ כל רגע. הרגשתי ילד עלוב ומסכן.. הרגשתי חלש וכואב.. הרגשתי שאני רוצה חיבוק ענק מלוסי ורוצה לצאת מפה כבר. הרגשתי שאני מתחרפן.
"הכי טוב?! הכי טוב?! אני תקוע פה עם החברה שלי וצריך לגדל את הילד שלי, את הנכד שלך, בחור הזה! הכי טוב אבא?! בלי המאפיה המטומטמת הזאת לא היינו פה עכשיו!" הייתי מיואש לגמרי.
"די.. די.. די כבר.. אני יותר מיואש ממך.. תאמין לי שאם זה היה תלוי בי שום דבר מזה לא היה קורה.. הייתם בחוץ עכשיו נהנים מההיריון ונהנים לגדל את הילד שלכם. ובמיוחד.. אם הייתי יכול להוציא אתכם מפה ולמות רק אני הייתי עושה זאת, נשבע! אבל אם אוציא אתכם מפה.. גם אותכם הוא יהרוג ואיני רוצה זאת.. אתם הדבר היחיד שנשאר לי.." הרכין ראשו.
"נמאס לי ממך.." נעמדתי והסתכלתי עליו. שנינו נוטפים מים מזיעה, בוכים, כואבים בנפש ורועדים.
"תהרוג אותי.. בבקשה.. תהרוג אותי.. תהרוג אותי ותברחו.. תברחו כמה רחוק שאתם רק יכולים.. נו.. קח ותהרוג אותי.." לפתע הוא הוציא מהכיס שבמכנסיו אקדח והגיש לי אותו. נבהלתי.
"לא אבא.. אני לא רוצח.. מה שצריך לקרות יקרה..", התכופפתי אליו והוספתי, "ועם החרא חיים שבחרת לעצמך, תתמודד לבד.. עכשיו תעוף מפה איני רוצה לראות אותך בכלל. אתה רוצה לעשות לי טוב?! תלך ואל תחזור!"
הצבעתי על הדלת. הוא הסתכל עליי, ניסה לקום אך לא הצליח. ואז, הוא התעלף.
"אה.. אה.. איפה.. איפה אני?" אחרי כמה דקות, הוא התעורר.
"אתה פה אבא. התעלפת" אמרתי. הוא שכב על הספה, אני ולוסי עומדים לצידו. כשראה אותנו, נפתחו עיניו.
"מים.." ביקש. לוסי הביאה את כוס המים מהשולחן ונתנה לו.
"אני.. אני.. תודה.. אני.. אני אלך עכשיו.. אבל.. לוסי את.. את צריכה לבוא איתי.. לבדיקת אולטרסאונד.." אמר וקם מהספה.
"לא רוצה!" נצמדה אליי.
"את חייבת!" הוא הפך תוקפני ותפס בידה. הוא משך אותה החוצה.
היא החלה לבכות שוב ושוב לא יכולתי לעשות דבר. נמאס!
חיכיתי לה מספר שעות, בהן התקלחתי ואכלתי מהשאריות של הבוקר.
והיא חזרה.
"יפה שלי!" חיבקתי אותה חזר מספר דקות ופחדתי לעזוב.
"תומר שלום לילדה שלך.." לחשה לי.
חייכתי אליה והסתכלתי על הבטן שלה.. זה היה מושלם.
התכופפתי על ברכיי ונישקתי את הבטן הקטנטנה שמעט צמחה.
"אני כ"כ אוהב אותך ואת הקטנה שבבטן.. ואני ישמור עליכן ואשאג שיהיה לכן את החיים הכי טובים שיש. את סומכת עליי?" ליטפתי את פניה.
"הכי בעולם.." אמרה והתנשקנו. אחר כך הביאו לנו את ארוחת הערב אך לא הייתי מסוגל לבלוע דבר.. כל הזמן הדהד לי בראש התמונה של אבא יושב על ברכיו ובוכה, ומספר לנו את הסיפור הנורא הזה.
"גם אתה עדיין בשוק..?" שאלה בזמן שאכלה את הפירה.
"לשם שינוי.. איך את בכלל מסוגלת לאכול משהו אני לא יודע.. אני לא מסוגל להכניס לפה שלי אפילו מים.." הזזתי את הצלחת ממני.
"מה אני יעשה.. אני ממש רעבה.. הפירה הזה דוחה אבל אני חייבת לאכול.. אתה יודע… יש לי בגוף עוד מישהו שאני צריכה להאכיל" חייכה.
"מישהי.." חייכתי בחזרה.
"יואו! היא בעטה.. הרגשתי" צחקה.
שמתי ידי על הבטן והרגשתי.
"יואו! זה מדהים.."
"תגיד.. מה.. מה.. מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?" שאלה.
"לא יודע.. באמת שאני לא יודע.. אבל אין כל כך מה לעשות.. הרי כמו שהוא אמר, ברגע שנצא מפה- הוא יהרוג את כולנו. אני מפחד עלייך ועל הקטנה.."
"אבל אני לא רוצה לגדל את התינוקת שלי פה, בחור הזה. היא לא ראויה לגדול פה. תינוקות צריכים לראות עולם, לצאת החוצה.. לא מגיע לה חיים כאלה" אמרה.
"ברור שלא! אבל אין מה לעשות.. את רוצה להיהרג? כי אני לא.. ובטח שאיני רוצה שאת והתינוקת תיהרגו. בקיצור, נחשוב כבר על משהו. אל תדאגי. מה שאת צריכה לדאוג לו עכשיו זה רק לאכול ולנוח" נישקתי אותה.
כל הזמן רצו לי בראש המחשבות מה לעזעאזל אני הולך לעשות?! אני זה שאמור להוציא אותנו מפה ואני בכלל לא יודע מהיכן להתחיל.
תגובות (0)