יומני היקר פרק 15 (:
"לא.. כבר התרגלתי זה בסדר" חייכתי חיוך מזויף שכזה. נזכרתי באמא שלי ובאחים והאחיות שלי והתחשק לי למות.. 'מה אני צריך את החיים האלה?!' אמרתי לעצמי ואז התעשתי ואמרתי לעצמי שיש לי את לוסי שהיא כל החיים שלי ברגע זה, ואת הילד שלי. ובשבילם- אני אתן הכל. הם הכל בשבילי.
————————————————–
"אני מצטערת.. אני.. אני בכלל לא התרגלתי לרעיון שהוא אבא שלך.. אני.."
ניסתה להסביר לי.
"זה בסדר יפה שלי את יודעת שעל אבא שלי אני בכלל לא שם, אני מנסה להדחיק את העובדה שהוא אבא שלי בכלל. היחידים שאני חושב עליהם עכשיו זה אמא שלי והאחים שלי" הדמעות חנקו לי את הגרון ובקושי יכולתי לנשום.
"אני לא יכולה יותר.. הלוואי ש.." ואז נעצרה.
"הלוואי שמה?"
"הלוואי ש.. ש.. שבכלל לא היינו מכירים!" צעקה ורצה לשירותים. היא סגרה את הדלת ולא נתנה לי להיכנס.
"נו לוסי תפתחי!" צעקתי אחרי חצי שעה בערך שהיא הייתה סגורה שם.
כבר לא שמעתי את הבכי ואת הצעקות של "למה זה קורה?!" אז נבהלתי.
החלטתי שאני פורץ את הדלת, שכבר ממילא הייתה על סף הישברות.
היא שכבה שם, עיניה עצומות וגופה מפרכס.
התכופפתי אליה וניסיתי להעיר אותה. לקחתי את כוס המים שהייתה על השולחן, עוד מאמש, ושפכתי על פניה. ואז היא התעוררה.
"מה… מה.. מה קרה?" נבהלה.
"לא יודע. את נעלת את עצמך פה ואחרי כמה זמן שכבר לא ענית לי חשבתי שקרה משהו אז פרצתי את הדלת.. ואת היית מעולפת.. את בסדר?"
היא הסתכלה עליי כמה שניות, נעמדה והלכה לחדר. הלכתי אחריה.
"אתה לא מבין כלום, אה?" נשכבה על המיטה.
"למה את מתכוונת?"
"אתה לא מבין!" צעקה עליי.
"אז תסבירי לי!"
"אם לא הייתי מכירה אותך.. הכל היה הרבה יותר קל. ככה הייתי הורגת את אבא שלך ואת משפחתך מבלי בכלל להרגיש רגשות אשם! עכשיו בנוסף להכל, אנחנו תקועים פה וצריכים לגדל את הילד שלנו בחור המסריח הזה!"
"אם לא היית מכירה אותי הייתי הורגת את אבי ואת משפחתי וגם אותי.. אבל.. אולי לא היית משיגה מישהו שהיה אוהב אותך כ"כ הרבה כמו שאני אוהב אותך. אני לא מאמין שזו את, לוסי. ממתי לוסי שלי מדברת ככה? ממתי היא מתייאשת ומוותרת כ"כ בקלות? ממתי לוסי שלי מתחרטת על מה שהיה בעבר? אני חושב שאיני מכיר אותך עוד. אה.. והילד שלנו יגדל בתנאים הכי טובים שיש. אינך מאמינה לי?" אמרתי.
"אני כבר לא יכולה להאמין לכלום. השתניתי.. לוסי של פעם איננה עוד.
וכן אני מתייאשת! לא חלמתי על חיים בדירה קטנה מסריחה ומלוכלכת. חלמתי לגדל את ילדיי בבית גדול ויפה עם גינה.. לא פה!"
"ואני חלמתי שאמא שלי תחיה עד שכל ילדיה יתחתנו ושהיא תספיק לראות את כל נכדיה! אז מה? זה קרה? לא! וזה לא יקרה גם! לפעמים לא מקבלים את כל מה שרוצים. לפעמים צריכים להתמודד עם המציאות כמו שהיא. אל תנסי לעוות אותה או להחזיר את הזמן לאחור כי לא תצליחי, זו המציאות שלנו וככה אנחנו חיים, ולצערי אין מה לעשות אלא לחיות כל יום ביומו ולקוות ליום טוב מחר.."
"מה נהיית עכשיו?! פסיכולוג או משהו?! את הפתגמים והנאומים שלך אתה יכול לספר לעצמך, לא לי! עכשיו תעזוב אותי ואל תדבר איתי בכלל!"
ברגע זה של השיחה, כבר לא היה לי הכוח לענות לה.
בכל התקופה שהיינו יחד, היא לא דיברה אליי ככה! אפילו לא מילה אחת רעה.. לא רבנו אפילו פעם אחת! פחדתי שזה משהו רציני, או שאולי, זה סתם מצבי רוח של ההיריון.
לא דיברנו שבוע ימים. לא התרגשתי מזה כי ידעתי שזה יעבור לה.
עכשיו לוסי כבר בחודש השלישי, התחילה להיות לה קצת בטן.
כל היום היא עומדת מול המראה הקטנטנה שיש לנו בשירותים ומסתכלת על הבטן שלה. אותה חולצה ואותו מכנס שהיא לובשת כבר זמן רב, כבר נהיו קטנים עליה והיא מחכה בקוצר רוח לבגדים שאבי הבטיח שיביא לה.
מוזר כל הקטע הזה. ממתי לאבא שלי, לבנאדם הזה יש רגש ? ממתי לבנאדם שהרג עשרות אנשים יש לב ? מוזר נורא.
בוקר אחד, התעוררנו וראינו שעל השולחן יש קופסה ענקית מקרטון ולידה מכתב וכרגיל, שני מגשים עם ארוחת הבוקר. לוסי רצה לשולחן וקראה את המכתב בקול רם:
תגובות (0)