יומני היקר פרק 11 (:

נקווה שהכל ילך לפי התכנית של לוסי, והכל יהיה בסדר. אני סומך עליה וזה מה שחשוב.

——————————————-

חודש שלם עבר.
כל יום ביומו, לא הייתי מחסיר אפילו יום אחד, הייתי מתקשר אליה בערב כדי לברר מה שלומה ואם הכל הלך כמתוכנן.
תמיד השיחה שלנו הייתה כזו:
אני- 'הכל בסדר? את בסדר?'
לוסי- 'מעולה. ואני בסדר גמור'
אני- 'התכנית הלכה טוב היום?'
לוסי- 'כן אל תדאג. עכשיו אני הולכת לישון, לילה טוב אהוב שלי'
וניתקה.
כמעט כל יום הייתה מספרת לי מה היה ביום שלפני והייתי מבין עד כמה שהיא חכמה. התכנית שלה הייתה מושלמת, כל פרט וכל אופציה חלופית הייתה רושמת לעצמה.
היא הפכה להיות "העוזרת האישית ואשת הסוד" של המורד, בעצם, הפכה להיות חלק מהחבורה. השם הבדוי שלה היה לורן סינגהם ואפילו יצרה ת.ז מזויפת על מנת שיאמינו לה. על מנת להיות בטוחה לגמרי פירסמה על עצמה חומר באינטרנט כדי שאם המורד יחפש, הוא ימצא בחורה בת 17 מושלמת עם עבר נקי וללא שום קשר למשטרה. היא אמרה שהכל הולך נהדר ואפילו יותר ממה שציפתה.
היא אמרה שהמורד בטוח שהיא הבנאדם הכי אמין והכי טוב שקיים.
הוא מספר לה הכל.
"נו אז כבר גילית מה נקודת התורפה שלו?" שאלתי יום אחד כשישבנו שנינו בהפסקה בבית הספר, בספסל הקבוע שלנו.
"כן. אבל תן לי עוד קצת זמן כדי שאהיה בטוחה לגמרי שהוא בידיים שלי"
"ומה נקודת התורפה שלו?" שאלתי.
"אני כמעט בטוחה שנקודת התורפה שלו זה אשתו וילדיו"
"תגידי.. מה שמו הפרטי?" התעניינתי.
"לא אומר לך! תן לי רק לסיים את הסיפור הזה בעצמי, טוב?"
"אני רק רוצה שתשמרי על עצמך. אני מפחד שיקרה לך משהו ו.." ואז היא הפסיקה אותי:
"לא יקרה לי כלום! הכל יהיה בסדר" ליטפה אותי, נישקה והלכה.
אחרי בית הספר הלכנו שנינו לאכול גלידה ב"מרכז"- זה המקום בו יש הכל. חנויות בגדים, אוכל, מסעדות, גלידות, בית קולנוע, הכל.
"אתה יודע? מההתחלה, מהרגע שבו התחלתי להכין את התכנית, הדבר היחיד שפחדתי היה לגלות שנקודת התורפה שלו הם ילדיו ואשתו.
מה הם אשמים המסכנים, שיש להם אבא כזה או בעל כזה? אני לא רוצה לפגוע בהם אבל.. לא תהיה לי ברירה. אהרוג אותם ואז את העלוב הזה. שימות בייסורים לפחות" היא נאנחה ונגסה בוופל של הגלידה.
"אבל.. הם לא אשמים.."
"אני יודעת! אבל הם הרגו את אבא שלי. אז שום דבר לא מעניין אותי ברגע זה" הסבירה לי.
"את יודעת שרוב הסיכויים זה שתיכנסי לכלא אחר כך? זאת אומרת.. מהרגע שתהיי בת 18 תיכנסי לכלא. ככה את רוצה להרוס לעצמך את החיים?"
"הם הרסו לי את החיים.. כשהרגו לי את הדבר היחיד שנשאר לי"
"אם את שואלת לדעתי, את צריכה להתקשר למשטרה ולספר להם הכל. ככה הוא יכנס לכלא לכל החיים ולא תשמעי ממנו עוד"
"זה לא כזה פשוט. הוא מפעיל חבורה שלמה של בריונים שאני בטוחה, שברגע שהוא יכנס לכלא, הם לא יוותרו ויהרגו אותי.
אבל אני גם בטוחה, שהם מתים לעזוב את החבורה הזאת. בדיוק כמו דוד בן ארי, הוא אמר לי שכולם שם בכלל לא רוצים להישאר אבל הם יודעים שאם יעזבו, הוא ימרר להם את החיים. דוד הצליח להימלט מכל זה, בנאדם עם מזל.
בקיצור, זו התכנית שלי וזה מה שאני יעשה. טוב, כבר מאוחר אני הולכת" הסבירה לי, הסתכלה בשעון שעל ידה, נתנה לי נשיקה בלחי והלכה.
לא ידעתי כבר מה לעשות. הייתי בחוסר אונים מוחלט.
חזרתי הביתה, עייף ומותש לגמרי.
"אמא, אני הולך לישון קצת. תעירי אותי ב-6 ככה כי אני צריך לסיים שיעורים, טוב?" ביקשתי, ישר כשהגעתי הביתה.
"בסדר. אבל ב-7 ככה אני הולכת עם הדר לינוי ושירן לסופר לקנות מצרכים אז תצטרך לשמור על הבנים" אמרה וניגבה את ידיה במגבת מיד כשסיימה לבשל את ארוחת הערב. היא הכניסה את הסיר למקרר הקטנטן שלנו והלכה לחדרה לנוח מעט.
מיד כשנכנסתי לחדר נזרקתי על המיטה ונרדמתי בשניות.
"קום.. דניאלי קום.. נו דני כבר 6 וחצי שכחתי להעיר אותך" שמעתי קולות מסביבי. פקחתי את עיניי וראיתי את אמא יושבת על ידי.
"אה, אמא.. כבר 6 וחצי?!" קמתי בבהלה.
"כן מצטערת שכחתי לגמרי שביקשת שאעיר אותך ב-6" התנצלה.
"לא נורא. טוב תלכי עכשיו לסופר עם הבנות כדי שתספיקי להגיע עד 8 שנאכל ארוחת ערב כולם ביחד" אמרתי התמתחתי לאחור וקמתי.
לקחתי את המחברת בלשון ובהיסטוריה והתחלתי עם השיעורים המעצבנים.
הבנים ראו טלוויזיה ואבא עוד לא היה בבית. כמו שאמרתי לכם, הוא חוזר ממש מאוחר לקראת 8, אוכל עימנו ארוחת ערב, מתקלח והולך לישון. הוא בקושי מדבר ובקושי איתנו. אבל בסדר, אני מבין אותו.
סיימתי במהרה את השיעורים והחלטתי להתקשר ללוסי.
אני מתקשר והיא לא עונה. שוב התקשרתי ואין עונה. נבהלתי.
לא יכולתי לצאת מהבית כי הבטחתי לשמור על הבנים.
ב-7 וחצי אמא חזרה הביתה עם המון שקיות וביקשה שאעזור לה לסדר את כל המצרכים. עכשיו בכלל לא יכולתי לצאת. לא ידעתי מה לעשות,
"שלום" נכנס אבא הביתה. הפעם הוא נכנס עם חיוך, שונה מהרגיל.
"הופה הופה! שיא חדש בהיסטוריה- משה טרוויס נכנס הביתה בחיוך" צחקקה אמא וסידרה את הצלחות על השולחן הארוך.
אני שמתי סכו"ם ואת הקנקן עם מיץ התפוזים הסחוט.
"אבא!" קפצו כל הילדים וחיבקו אותו.
"טוב להירגע בבקשה, כולם לשבת" אמרה אמא ושמה את האוכל על השולחן.
"משה איך היה בעבודה?" שאלה אותו. הוא הניח את הז'קט על הספה.
"כרגיל" ענה.
ארוחת הערב הייתה שקטה למדי. פיניתי את הצלחות והכלים מהשולחן ועליתי לחדר. התקשרתי שוב ללוסי והיא לא ענתה.
אחרי חצי שעה של שעמום בחדר, החלטתי שאני הולך לביתה לבדוק מה קורה. יצאתי מהחדר ולפתע…………………………………..