"יומני היקר להתראות" פרק 1

יאוו עם מי התעסקתי?! מה לעשות? אני אמות אני בטוח! מה יקרה? מישהו יציל אותי לפני זה?! משהו יקרא?! כי בינתיים החיים שלי על הקצה….
אבל לפני שאמות אספר את סיפורי…..
זה היה יום ראשון רגיל בארצות הברית ,בוסטון. אמי שלחה אותי לצופים בתקווה ששמה יהיה לי יותר טוב מאשר בבית הספר. אמרתי לה שאני מסכים ללכת לצופים בגלל התקווה שיהיה לי טוב שמה לא כמו שבבית הספר.
הבית ספר שלנו מלא ערסים אבל אני לא כזה.
קוראים לי דן אני בן 12 וחצי, אני ילד שלא הכי מקובל בבית הספר ואני לא יודע למה.
אולי זה בגלל שאני לא ערס כמוהם או לא הכי חזק או לא יפה… אני לא יודע למה.
זה היה יום ראשון רגיל. וכמו כול יום ראשון מתחילה הבוקר טוב. כולם מדברים ומקשקשים והמורה חסר עונים…
הגיע שעת קריאה והתחלנו לקרוא, בזמן שקראתי ילדים לקחו לי חפצים מהתיק שלי והסתירו לי אותם עד שהייתי מביא להם איזה…. איך הנוער קורא לזה? מקדמה.
וכך עבר עוד יום ועוד יום עד שעברה חצי שנה……
וביום ראשון אמרתי לעצמי שאני חייב להתאפס על עצמי ולהתמודד מולם! גם עם זה יהיה קשה! יום ראשון חדש הגיע וקרה דבר מפחיד מה שקרה הוא : שהכול קרה כרגיל ילדים קיללו אותי בלי הפסקה.
ילדים גנבו לי את הטלפון שלי , באתי וצרחתי עליהם שיחזירו לי את הטלפון שלי.
הם באו ושלפו אולרים מהכיסים שלהם.
מתתי מפחד , הם אמרו לי : מה אמרת?! השתתקתי. המשטרה באה כאשר ילד אחד ראה את המתרחש איתי ועם הילדים והתקשר אליהם בפניקה.
לא הרגשתי טוב ולאחר חצי דקה השתתקתי והתעלפתי. ולרגע אחד כול הרגשות שיש עברו עליי : עצב ,שמחה, כעס , בכי ובעיקר אהבה, אהבה למשפחתי ולאלה שאני אוהב.
התעוררתי בבית חולים הארג לייט. ראיתי אחות ועוד שני רופאים וכמובן את הוריי.
הוריי שאלו מה קרה ושיקרתי…. אמרתי להם שהתעלפתי מרוב החום. אבל הם לא האמינו.
הם אמרו זה לא מה שהילד שהתקשר למשטרה אמר! ספר דן זה לטובתך!!
אמרתי אבל שום דבר לא קרה באמת שום דבר!
הם אמרו אני מקווה מאוד שהנך דובר אמת ועם לא אני לא מבינה למה.
לא סיפרתי את האמת בגלל הפחד שאני עוד אמות בגלל הילדים האלה .
אני לא יודע למה אני פוחד אבל אולי זה בגלל שיכולים לקרות שני צדדים לסיפור שיקרה עם אספר : הראשון הוא שהכול יהיה טוב והילדים בסופו של דבר ישלחו למוסד עבריינים.
והצד השני הוא שאני אמות בגללם..
העדפתי לא לקחת סיכונים…
אני לא חשבתי על האפשרות הראשונה אלא רק על השנייה.
כול הזמן בער בי הפחד מה יקרה לי שאחזור ומה לא….
חזרתי הביתה כעבור יום ובכל הנסיעה הייתה שתיקה.
כשהגעתי לחדר שלי ,הוא היה הפוך. והיה בו פתק עם גולגולת. היה רשום בו ברכותיי זכית בתוספת זמן לחיות! אנחנו ממליצים לך לממש אותם כמה שיותר מהר עם אתה רוצה למות אבל בידיעה שעשית את כול מה שרצית בחייך. עם אתה להמשיך לחיות אז תעשה מה שאנחנו אומרים לך……. ועם לא תעשה… נראה לנו שאתה יודע את ההמשך…
נפלתי על הרצפה ובכיתי והיה בראשי רק משפט אחד: למה אני? מה עשיתי שזה מגיע לי?!
כלום! נאדה! גורנישט!
העם זה היעוד שלי למות או בעצם לחיות את זה אני כבר לא יודע…