יומני אמילי-פרק שלישי-פחד ואכזבה-

טוב פרק שני לא היה משוה אני יודעת כי לא היה לי רעיון מה לכתוב….
טוב אז אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה,שבו הדבר "הרע" קורה:

פרק 3

-פחד ואכזבה-

אני שמעתי אותה!
שמעתי את קולה של אימי שאומרת לי "אני אוהבת אותך".
אני בטוחה שזו הייתה היא אני בטוחה.
שמתי את היומן מיד במגירה,התקלחתי,התלבשתי וירדתי למטה. ראיתי את הארי אוכל ארוחה אך לא ידעתי אם זה בוקר עכשיו או צהריים אולי אמצע הלילה?!
"בוקר טוב" אמר לי הארי בפה מלא.
"בוקר" מלמלתי.
אכלתי טוסט לארוחת בוקר ולקחתי את התיק שלי ויצאתי מן הבית.הייתי שקועה במה שיקרה,בדבר הרע שמתקרב,אף פעם בחיים שלי לא היו לי התקפי צחוק חוץ מפעם אחת,יום לפני שאימי מתה ומאז והלאה,הייתה לי תחושה שהתקף הצחוק שלי היה קללה. התחלתי ללכת לא הסתכלתי לאן עד ששמעתי חריקות שהפילו אותי לכביש….

* * * *

"אימא" אמרתי.
"כו,רפונזל" היא אמרה בחינניות בעודה מלטפת את שיערי.
"למה המים קרים תמיד כשנכנסים לים?" שאלתי.
"בגל הראשון המים קרים,בגל השני גם אבל בגל השלישי המים הופכים להיות חמים" היא אמרה לי וחיבקה אותי.

מצאתי אותי ואת אימא שלי מתחבקים בתוך נדנדה,היה לי מן דז'וו.
נזכרתי! זה היה היום שבו אימי נרצחה.אימי התחילה לדמוע "אימא למה את בוכה?" שאלתי.היא מחטה את דמעותיה ופנתה אלי "אני לא בוכה" היא ענתה לי ונתנה חיוך קטן.שמעתי מן קליק ואימי ואני הפננו את מבטנו אל עבר דלת הזכוכית של הבית וראינו איש בשחור שאמר "סופסוף את תביני מזה לאבד ילדה" ואז שמעתי את את הרעש של הירייה,עצמתי את עיני בחוזקה,שמעתי את אימי צועקת "לא!"
פקחתי את עיני,לא הרגשתי שום כאב,ראיתי את אימי שוכבת עלי "אימא" אמרתי בהיסוס "אימא את בסדר?" שאלתי,התחלתי לדמוע "תעני לי אימא!" צעקתי וטילטלתי אותה.היא לא נתנה תגובה.קפאתי. ראיתי את אבי רץ אל עברי הקפואה והאימא שכביכול חסרת הקרה. הפחד ששטף אותי,האכזבה.הכדור הזה היה חייב לפגוע בי.עצמתי את עיני לרגע ופקחתי אותן,ראיתי אותה.היינו שוב באותו מקום ליד החוף!

"אימא אפשר להישאר כאן?" שאלתי.
"את חייבת לחזור רפונזל,אבא מחכה לך"
"לא רוצה,אני רוצה להישאר כאן לידך,אימא".
אמי התחילה להחוויר "אימא,את בסדר" היא לא אמרה כלום חוץ מ"אבא מחכה לך רפונזל" וכך היא נעלמה…..

• * * *

"לא" מילמלתי."לא!" צעקתי.משהו חיבק אותי "זה בסדר" הוא אמר."לא!" צעקתי ודחפתי אותו.פקחתי את עיני וראיתי את אבי ואת הארי המופתע.הוצאתי את המחט מזרועי והתיישבתי במיטה.התחלתי לבכות."זה בסדר" אבי התיישב לידי ושוב ניסה לחבק אותי.התחמקתי ממנו "לא! לא! היא מתה בגללי!" צעקתי "היא מתה בגללי" אמרתי שוב בקול חלוש.מחטתי את דמעותיי.יצאתי מהחדר והלכתי ישר למעלית,אבי בא אחרי וגם הארי אך דלת המעלית נסגרה לפני שהם הספיקו.יצאתי מהמעלית,הייתי בעליית "הגג" שאין כאן.התיישבתי על חומה קטנה ראיתי את האמבולנסים,ניידות המשטרה,המון מכוניות עוברות,חונות,אורות ושקיעה שטשטשו את ראייתי.בכיתי בקול,שמעתי את הצליל של המעלית.הסתובבתי.זה היה הארי.הוא לא אמר כלום,שתק,הוא התיישב לידי.על החומה ולא אמר דבר."היא מתה בגללי" בסוף אמרתי."לא.היא לא מתה בגללך" הוא ענה לי."אתה לא חייב לשקר" עניתי לו."מי אמר שאני משקר?…זאת אשמתה של אימא.האויבים היו שלה,הם רצו לנקום בה או משהו" הארי אמר והוסיף "בואי נרד.אבא השתגע."."לא רוצה" אמרתי."נו אל תתעצלי לי עכשיו.בואי נלך לבית ונשתה שוקו חם עם מרשמלו מלמעלה" הוא אמר וליטף את גבי."מעניין מי יכין אותם?" שאלתי בציניות."את,נראה לך שאני יודע להכין משהו?"
דבריו העלו בי חיוך,קמתי ממקומי,אני והארי הלכנו אל עבר המעלית. הוא עצר אותי בדרך ואמר "רגע" הוא נתן לי את המעיל שלו.המעלית הגיעה,נכנסנו והארי לחץ על קומה 5 שבו החדר שלי היה נמצא שם.המעלית עצרה בקומה 10.אריק עמד בפתח,הוא נכנס למעלית, נתתי לו חיוך קטן אך הוא התעלם.'בטח שהוא יתעלם ממך יא הבלה חסרת מוח,מזיעה,מסריחה עם שיער פרוע ועיניים אדומות מרוב שבכית' אמר הקול שבראש שלי.אריק יצא בקומה החמישית בקומה שאנחנו יצאנו גם נכנסתי לחדר 'שלי'.ראיתי את אבי שקם במהירות,פניו המודאגות.הוא חיבק אותי ולא הוציא הגה.הייתה לי סחרחורת וקצת בחילה,הזעתי מאוד "את רותחת" אבי אמר.הוא ליווה אותי עד למיטה.מיד אחרי ששכבתי על המיטה עיני נעצמו….

פקחתי את עיני וראיתי רופא שמחזיק את הדבר הזה שנותן חשמל ללב בשביל שהוא יתחיל לדפוק שוב,משתמשים את הדבר הזה על אנשים שהיה להם דום לב."אוי שיט" מילמלתי. הרופא פתח את פיו אך אני עצרתי אותו מלהגיד דבר עם הרמת ידי.הזדקפתי.הארי ניסה לפתוח גם את פיו,עצרתי אותו עם הרמת יד גם ואז אבי ניסה לפתוח את פיו "השש" אמרתי."צאו" אמרתי חלושות."מה?" הארי החירש שאל."צאו,אני רוצה קצת פרטיות,להתקלח וללבוש בגדים נורמליים!" אמרתי בעצבנות."אבל-" אבי התחיל לומר אך קטעתי אותו "צאו" אמרתי בעצבנות.הם יצאו ואני ישירות נכנסתי לעשות מקלחת.
יצאתי מהמקלחת לבושה בבגדי חולה של הבית חולים.ראיתי את אריק יושב ליד המיטה שלי,הוא קם כשראה אותי,ראיתי את הפרח שהוא החזיק.הוא הושיט לי את הפרח "זה בשבילך" הוא אמר.
נתתי לו חיוך קטן וגם הוא החזיר לי חיוך.שמתי את הפרח בשידה שליד המיטה שלי.הוא התיישב על הספה שבחדרי ואני התיישבתי לי על המיטה."למה את פה?" הוא שאל."האמת אני לא יודעת הדבר היחידי שאני זוכרת לפני שהתעוררתי ומצאתי את עצמי כאן זה שקמתי הבוקר והלכתי לבצפר ובדרך שמעתי חריקת בלמים ואז מצאתי את עצמי כאן" אמרתי לו את כל משאני יודעת."לבצפר? היום?" הוא שאל עם מבט מבולבל."אהא" עניתי."מה?למה?" הוא שאל."מה למה?..אתה יודע שיש דבר כזה בצפר שהולכים אליו כמעט כל בוקר חוץ מסופי שבוע בשביל ללמוד" הסברתי."היום זה יום שבת" הוא ענה לי."מה? מה התאריך היום?" שאלתי."10בדצמבר" הוא ענה."הא? ת'בטוח?" שאלתי.הוא הינהן."אתה אומר לי עכשיו שאני ישנתי אממ איזה שבועיים?" שאלתי."תרדמת" שמעתי קול מוכר מאחוריי,הפנתי את מבטי וראיתי את הארי "תרדמת,קומה" הוסיף."אני לא מאמינה! לפני רגע יה לי דום לב.התעוררתי מהמוות והייתי בקומה למשך מי יודע מה! איזה חיים דבש יש לי" אמרתי. "מה?" פיו של אריק נפער."סיפור ארוך" הארי ענה."אני חייב ללכת והחלמה מהירה" אריק אמר ויצא מהחדר."אני רוצה לצאת מכאן!" אמרתי בעצבנות."הרופאים אמרו שהם ישאירו אותך לעוד לילה ליתר ביטחון" אבי ששתה קפה מכוס הקלקר התערב לשיחה."אני רוצה ללכת הביתה!" אמרתי."אוקי" אבי הסכים ופנה אל הרופא."איך את עושה את זה?" הארי שהתיישב על הספה שאל."לפני שאימא מתה הייתה משיג כל דבר שאתה רוצה ועכשיו אחרי שהיא מתה אבא חושב שאני בטראומה ממשקרה עם אימא ובגלל זה הוא לא מסרב לי" עניתי לו אדישות.

הגענו לבית.עליתי ישירות לחדרי.נעלתי את הדלת מאחור וגם את דלת המרפסת.הוצאתי את היומן שלי

"יום שבת 10 דצמבר 2011,
היום חזרתי מהמתים,אמרו לי שהייתי בתרדמת,קומה משזה לא היה למשך לא יודעת בדיוק מאז 29 בנובמבר.כשהייתי בתרדמת הייתי עם אימא שלי,היא קראה לי רפונזל אפרופו רפונזל איך אלברט ידע שאימי הייתה קוראת לי רפונזל?
טוב לא משנה היום אריק בא אלי,מעניין למה הוא היה שם?….
חייבת לסיים מי שהוא דופק על הדלת…"