יומנים- אלימות(פרק 6)

————נקודת מבט חן————–
בס"ד
 
טוב, היום עשינו את הפעילות של הלונה פארק.
 
קמתי בבוקר והתלבשתי בבגדים נוחים להליכה. לא הייתי צריכה להיות לחוצה או משהו, כי מאי רצתה להעביר את הפעילות.
 
כשהגעתי לא ידעתי לאיפה אני צריכה ללכת. פתאום ראיתי את מאי והערס שלה הולכים צמודים לכיוון מסוים. ראיתי גם את השמיניסט החמוד והשמיניסטית שצעקה עליי. הלכתי אחריהם והגעתי לאוטובוס שהסיע אותנו.
התיישבתי ליד החלון, והתחלתי להוציא את הפלאפון שקיבלתי שנה שעברה ליום הולדת.
האוטובוס התחיל לסוע.
פתאום הרגשתי שמישהו התיישב לידי. הרמתי מבט וראיתי את השמיניסט החמוד.
הייתי בשוק.
הוא חייך אליי חיוך מסנוור ואמר:"היי, קוראים לי אסף שלם. איך קוראים לך?". העיניים הירוקות שלו היו דומות לשלי ושל ניר אחי, בצורה בלתי יאומנת.
"היי אסף, אני חן כהן." חייכתי אליו.
לא ידעתי מה להגיד עוד. הוא חתיך כל כך! מה עושים עם חילונים? לבינתיים הייתי רק עם דתיים. למרות שהכל עוד פתוח, חייכתי לעצמי.
"אממ… את בכיתה י' נכון?" שאל.
"כן" עניתי בפשטות.
"אהה… טוב, אני חייב לשאול אותך שאלה… מה הסיפור שלך עם החצאית?" שאל ובחן אותי מהראש ועד לרגליים. הוא לא דילג על שום מקום.
"אני דתייה. יש לך בעיה עם זה?" שאלתי אותו בהתרסה.
"לא כמובן שלא" אסף מיהר להשיב, "אני עצמי מחפש עכשיו את המהות היהודית שלי," אומיגאד איזה בולשיט. "יש לי אפילו חבר טוב שעוזר לי ולכמה חברים, הוא גם דתי. קוראים לו כפיר כהן." אמר אסף.
"אההה" צרחתי בקול חלוש.
"מה קרה לך את בסדר," שאל אסף בקול מבוהל, ושלח את ידו לנגוע במצחי. המגע היה נעים. אלוקים אני מאוהבת.
"כפיר כהן… זה אח שלי" אמרתי.
"וואו" אמר אסף, "באמת היית לי קצת מוכרת."
המשכנו לדבר. הוא היה כל כך חמוד, מנומס, מצחיק ומתחשב. אמא שלי הייתה הורגת אותי אם היא הייתה רואה שהוא נגע בי קודם.
 
"טוב, הגענו ללונה פארק. כולם לרדת, עכשיו" אמר הערס של מאי. אסף התרומם ושאל אם אני צריכה עזרה. אמרתי שאני מסתדרת.
 
מאי התחילה את הפעילות של שתינו. עלינו על המתקנים וקיבלנו הדגמות בשידור חי. כמו למשל:
אחד בא אל מאי ודחף אותה מאחורה. מאי הגיבה בדרך שסיכמנו שהכי טובה לפעול. להסתובב ולהגיד לו שאם הוא ידחוף, אז שיחכה מה הוא יחטוף.
 
בכל הפעילות הזאת, אסף היה לידי ודיבר איתי.
לקראת הסוף של הפעילות, כבר כולם רצו לעלות על המתקנים, אז מאי הזדרזה וסיימה.
 
פתאום הערס שלה (שאסף אמר שקוראים לו גיא) ניגש אל בימה קטנה עם מיקרופון ואמר:
״אני רוצה להודות למי שארגן את הפעילות הזאת, שבאמת עבד על זה ועשה עבודה מדהימה״, הוא התחיל להגיד שברי שבח ואני התחלתי להתרגש. יישרתי את הבגדים לחיוכו ועידודו של אסף ובאתי להעמד כשהוא המשיך,״אז אני רוצה להודות ל-״, אני התחלתי להעמד,״-מאי!״
————נקודת מבט מאי————-
״אני רוצה להודות ל-״, כשגיא אמר את זה כבר התחלתי להעמד,״-מאי!״
באתי ללכת אבל משהו לא היה מובן לי,״מה עם חן?״, שאלתי את השמינסטית שישבה לידי
״כלום״, היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה
״אבל עשינו את זה ביחד!״, אני מסבירה
״את רוצה שחבר שלך יראה מטומטם מול הבית ספר?״, היא אמרה לי בקול מאיים
״לא״, אמרתי בשקט
״אז תלכי לשם״, היא התחילה לדחוף אותי,״תהיה יפה ותשתקי! שום מילה על חן!״
״מאי? מאי?״, גיא חיכה שאני יגיע,״איפה את?״
״אני כאן״, חייכתי לידו. הוא נתן לי חיבוק,״טוב, אז מאי תגיד כמה דברים״, הוא אמר, נישק אותי בקטנה וירד
״אהה…״, בלעתי רוק. מנסה לחשוב מה לעשות. לקרוא לחן או לא?,״ מה שרציתי להגיד הוא ש…שאולי אנחנו לא שמים לב לזה…״, שוב בלעתי רוק מנסה להתגבר על התחושה הרעה,״אבל האלימות נמצאת בכל מקום…אם זה דקירות במועדונים…או מכות ברחוב…או אפילו דחיפות בלונה פארק…אה…האלימות יכולה להיות אפילו מילולית…״, ניסיתי להעביר מסר לחן,״שהמציאות גורמת לך לעשות משהו שאתה לא רוצה…ו…אני מקווה…״, עוד פעם בליעת רוק מלווה בהרגשנ רעה,״שהפעילות הזאת לימדה אתכם שכשיש אלימות סביבכם…אה..אפילו הקטנה ביותר…כמו דחיפה…צריך לעצור את זה ולהגיד לא!…ואממ…זהו בערך….״, את שתי המילים האחרונות אמרתי בשקט, שרק אני שמעתי וירדתי מהבימה הקטנה לכל תשואות הבית ספר ולקריאות ׳מאי׳. אבל הדבר היחיד ששמתי לב אליו הוא זוג העיניים הירוקות של חן. מביטות בי מאוכזבות.