יומנו של ווירדו- פרק 6- אחרי החופש.

טוב.
אז כפי שאתם יודעים, תמה תקופת החופש, וקמה מחדש תקופת השירות שלי בבית הספר, או איך שאני קורא לזה, בית כלא.
על הרגע הראשון שנכסתי לבית הכלא, וכשהשיר Welcome to Hell מתנגן ברקע, מופיעים כל מיני ערסוני צעצוע מכיתות ז' וח' על פניי.
ההרגשה הזו החליאה אותי.
עד ששכחתי מהמפגעים האלה, מהאנשים חסרי הרגש וטעם המוזיקה, חסרי עקרונות הנימוס הפשוטים.
חלאות.
כשאני ממשיך הלאה לעבר הכיתה(או כפי שאני קורא לה- תא) שלי, אני רואה את תלמידי השכבה שלי שאני אפילו לא יודע את שמם, מסיבה לא ידועה, וחברי הטוב צועד לפניי ומברך אותי בשלום ובאגרוף ידידותי.
הגיע הצלצול, ואני חייב ללכת לתא הבא שלי,שבו, כמו שברוב התאים האחרים, יקדחו במוחי בשיטות עינוי מהמתקדמות בעולם- צווחותיהן של מורות מעוצבנות, נביחותיהם של הערסים בכיתתי, ואני חייב לשתוק ולא להעיר על כך כלום. אני בטוח שכולם מבינים את מצבי.
עדיין לא הבנתי מה מניע את המורים לסבול כמוהם בזמן שהיו תלמידים.
ואז בא הצלצול, שמבחינתי שר לי:
"היי הו
לך מפה!
לך אל המקום בו אפשרותיך אינן מוגבלות
לך אל המקום בו אוזנייך לא מתפוצצות!
צרחותיהם של ערסים,
זעקותיהן של דירקשניות,
במקום זה אין מהומה זאת!
צא חברי, צאי חברתי,
נולדתם לדרור ולחירות.
לא לשבת ולחכות למות!
צאו חברי וידידותיי,
שיהיה לכם יום טוב! ביי ביי!"