יומנו של ווירדו- פרק 1- איך אני מבלה את זמני

"בוקר טוב"- אמא שלי העירה אותי.
"מה לגהץ לך להיום?" היא שאלה אותי. עניתי לה כרגיל: "הקפוצ'ון הכחול והג'ינס עם חולצה קצרה מתחת".
"אני אקום עוד 5 דקות" אמרתי לה.

בזמן הזה אני חשבתי.
"כמה אני הולך לסבול היום מ1-10? כמה ערסים יידבקו אליי היום? כמה אני ארגיש שישנאו אותי היום?"
השאלה האחרונה מעסיקה אותי כל היום.
אני שונא את בית הספר שלי.
אני בקושי מתחבר לאנשים אחרים.
אני שונא את המורים.
לא מכבדים אותי.
אוך. עובר עליי עוד יום בבית הכלא הזה.

התלבשתי כרגיל.
שמתי את החולצה הקצרה ומעליה את הקפוצ'ון עם הסמל של בית הספר.
לבשתי את הג'ינס הכחול הכהה שלי וחגרתי חגורה מעליה.
נעלתי את אחד מזוגות האולסטארס הגבוהות שלי. זה והג'ינס- כבר סימן ההיכר שלי בבית הספר.

ארגנתי את המערכת להיום, כמו שאני תמיד עושה כשאני קם, כי אני תמיד שוכח. תמיד.

"ביי" אמרתי לאמא שלי.
"יום טוב" היא ענתה לי.

הדלקתי את נגן הmp3 שלי כרגיל, ומנגן את השיר הרגיל שאני שם בדרך לבית הספר כל יום.
Highway to Hell של AC/DC כמובן. אין שיר שמסביר יותר טוב את ההרגשה שלי בבוקר.

אני מגיע לשער של בית הספר.
"בוקר טוב", אמרתי לשומר.
המשכתי.

כשהשיר נגמר כבר, אני שם שיר ממש חזק, של מגהדת'. כדי לא לשמוע את כל התלמידים האחרים.
שונא את המקום הזה.
אני נכנס לבניין של הכיתה שלי, מחלק "כיפים" לכל החברים שלי, עולה לכיתה.
עומד בצד, עם המוזיקה שלי. אני והאהבה שלי.

הנה הצלצול.
יש אצלנו משהו בבית הספר שנקרא "בוקר טוב"- האירוניה.
10 דקות של סבל על הבוקר. בד"כ עם המחנכת.

שיעור ראשון.
בדרך כלל אני יושב בצד, חושב לעצמי "במה חטאתי שאני במקום הזה בכלל? למה? למה באמת?"
מצייר על השולחן. מקפל אוריגמי. מסתכל על סקטצ'ים ישנים שלי.
שעמום. אני לא יכול להתרכז בשיורים מרוב שמשעמם לי.

הנה הצלצול. הפסקה של 5 דקות.
מדליק את נגן הmp3 שלי, משחק בפוקימון שבטלפון שלי, צלצול.
שיעור. אותה המחזוריות.

הפסקה.
אני תמיד יושב בספסלים ליד המזכירות של החטיבה, תופס את חבר שלי, מדברים על משחקי מחשב, מספרים בדיחות צ'אק נוריס אחד לשני, משחקים בפוקימון.
בסוף ההפסקה אני הולך לקולר וממלא מים. אני שותה בקבוק כמעט כל שיעור. אין לי סיבה למה.
נכנסים לכיתה.
מגיעים לשם שלי ברשימה השמית.
"עשית שיעורים" אני בדרך כלל עושה. בזמן האחרון אני משקר לפעמים כי אין לי כוח לעשות.
שיעור ספרות. המורה שלי בכלל לא יודעת מה היא רוצה מעצמה. ממציאה כל מיני דברים שאולי המחבר המסכן של הקטע לא חשב עליהם בכלל.
השיעור הבא.
הפסקה.
אותה המחזוריות.
שיעור.
שיעור.
הביתה! צלצול הביתה!
אני מדליק את נגן הmp3 שלי- הפעם עם השיר Stairway to Heaven של לד זפלין. בודק דואר. אוסף דואר
סוף סוף הביתה.
אין כמו לקרוא עיתון ולאכול ארוחת צהריים בו זמנית. זה פשוט מנקה את המוח.

אחרי שאני מסיים את השיעורים, אני מנגן על גיטרה ומתארגן לחוג.
שכחתי לציין, אבל אני ב-6 חוגים. לא משעמם לי בכלל.

חוזר הביתה.
מחשב.
חדשות.
לישון.
כשאני שוכב במיטה, אחרי שאני קורא ספר, אני מתלבט על איזו פנימייה אני רוצה ללכת. אני נבחן ל-3 פנימיות- מרוב שאני רוצה לעוף מהחור הזה כבר. בית ספר גרוע.
אווירה גרועה.
אנשים לא נחמדים.

ונרדמתי.

-הסוף-